הפוסט הקודם הסתיים ללא סוף ראוי לשמו. הצגת הגהותיו הנועזות של ר’ ליב על ספר ה’טור’ נקטעה באמצעיתה, ואף לא שורה אחת הוקדשה להרהורים אודות משמעותן של אלו. כזכור היטב לקוראים הנאמנים, ר’ ליב קורא בדרך משונה ביותר למהפכה רוחנית, וזאת על ידי כתיבת הגהות פרובוקטיביות ומעוררות פלצות על ספרי ההלכה שברשותו. בטור הקודם עסקנו ב’חידושי’ הלכות’ מפרי עטו, המנפצות לכאורה את גדרי הצניעות, מתירות לכשף ולעונן ומוציאות מכלל ישראל את כל מי שאיננו נמנה על בני כיתתו. מכיוון שכל ההקדמות הוקדמו זה מכבר, אין לנו אלא להמשיך ולהציג הגהות נוספות, אשר חלקן בוודאי עורר את חלחלתם של חכמי שקלוב אף יותר מחברותיהן.
תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה וכו’. כתב המין ימ”ש: והחסידים השלמים מותרים בכל, כי הם יכולים לכוין בכוונתם יותר מכל תענית, כמו שקבלתי מן צדיק וחסיד מפורסם כי בתשמיש המטה היה מכוין כל הסודות של פמליא של מעלה והיה כמו מלאך, לכן מותר בכל.
שמא יאמר הקורא כי תשעה באב צום בדיעבד הוא, וכי עתיד הוא להיבטל מן העולם בבוא הגאולה השלמה ועל כן ניתן לקיימו ‘בכוונה’ בלבד. אולי משום כך ולהוציא מלבם של טועים שכאלה, הוסיף ר’ ליב בהגהה על סימן סמוך כי אפילו ביום הכיפורים ‘מי שיוכל לכוין בתפלה כתיקונה מותר בכל, ואין אכילה רק שיהא עם רוחניות ולא עם גשמיות (=אין איסור באכילה שהיא כולה מתוך רוחניות) כידוע ליודעי חן’. קיומם של צומות ב’כוונה’ בלבד, כרוך בוודאי בפעילות רוחנית אינטנסיבית ביותר. אין להתפלא אם כן כי ‘הלכות תפילה’ של ר’ ליב מבקשות להפכה לתהליך אקסטטי יוצא דופן: ‘כל המסתכל באצבע קטנה של אישה… כתב המין: ודווקא אם מסתכל בחושים הגשמיים, אבל בחושים הרוחניים מותר’. ומשום כך בשעת התפילה מותר למתפלל ואף רצוי, מרוב התלהבות, אקסטזה ודבקות בשכינה בכל חושיו הרוחניים ‘להוציא זרע מחמת גודל החימום הקריאת שמע והתפילה כי זהו העיקר לכבוד השם יתברך‘. וכן ‘ראוי לחשוב בתפילה שאשה נקבה עומדת לפניו, ואז יבא למדרגה’.
סקירת מכלול הגהותיו של ר’ ליב מגלה כי הן מתמקדות במספר תחומים הלכתיים מרכזיים: צניעות, צומות ותפילות, יחסי יהודים וגוים והלכות כשרות. נדמה אמנם כי ההלכות הקשורות בצניעות ובעבודת הקודש – תפילות וצומות – הם התחומים בהן העזתו של ר’ ליב מרקיעה שחקים באמת. אם יותר להניח שאין מדובר על פרובוקציה משכילית בלבד, עלינו לנסות ולברר מהם המניעים הדתיים והפסיכולוגיים של המחבר ומאי נפקא מינה מינהון?
אעלה שתי נקודות בנוגע לכך (מתוך רבות אפשריות):
נקודה ראשונה: דומני כי המאפיין הבולט ביותר של ‘הגהות’ אלו הוא עצם הז’אנר הספרותי שבהן נכתבו. יכול היה המחבר לו רצה למצוא דרכים אחרות לחשוף את עמדותיו. העובדה כי מדובר על הגהות על ה’ארבעה טורים’, לעיתים על פרטי פרטים שב’בית יוסף’ – מוכיחה כי לפנינו תלמיד חכם, אולי כאותו תלמיד חכם וכופר שדובר בו בסיפור המעשה בפוסט הקודם. ובכלל, הכינוי ‘מין’ שהודבק למחבר על ידי אנשי ק”ק שקלוב איננו הולם את עמדותיו כלל וכלל. ‘מין’, פירושו קודם כל אדם שכופר באחד מעיקרי האמונה, או בלשונו של הרמב”ם ‘מי שאומר שאין שם לעולם מנהיג’ או ‘העובד כוכב או מזל מזולתו’ וכדומה. אמנם המושג התרחב לכלל עוברי עבירות, אך יש לשים לב להבדל עקרוני ומהותי בין השנים: הלה ‘כופר’ הוא ואילו השני, לפחות מנקודת מבט הלכתית, הוא בסך הכל ‘חוטא’. אילו רצה ר’ ליב לכפור בעיקר או אפילו להמיר דתו לנצרות, כפי שעשו בוודאי כמה ממכריו השבתאים הקיצונים – יכול היה לעשות זאת.
אך לא בכך בחר ר’ ליב. נאמנותו למסגרת הקיום היהודית ואף לאמונה היהודית נותרה עומדת על כנה. רעיונותיו הרדיקליים הוצעו בעצמם בצורת הלכה אף כי היא עומדת בסתירה להלכה המקובלת. הלכה זו לא רק שנכתבה בשפה ובמינוח הרבני הרווח אלא שהיא מוצאת לה מקורות סמכות במעשיהם של צדיקים ואנשי מעשה. אכן, אילולי היו נסמכים דברי ר’ ליב על הלכות המופיעות ב’ארבעה טורים’ ומנוסחים כדברי הלכה, כמעט כל עוקצן הפרובוקטיבי היה סר מהן – שהרי כל אדם יכול סתם כך להחליט לשכב עם זונה במיטה אחת ללא מגע מיני מטעם כלשהו, או לאכול לשובע נפשו בתאריך ה־2.10.1786 כלומר, ביום הכיפורים בשנה שבה התגלו ההגהות והודפס החרם נגדן. יותר משמבקשות הלכותיו של ר’ ליב לכפור בעיקר, מבקשות הן ליצור הלכה חדשה – הלכה שהיא תמונת ראי להלכה הנהוגה. ללא השמתן זו לצד זו את ההלכה הקבועה ב’טור’ והלכותיו החדשות והפרובוקטיביות של בעל ההגהות – היו הופכות האחרונות כמעט לחסרות משמעות.
על מנת לחדד נקודה זו, תהיה תועלת בהשוואת הגהות ר’ ליב להגיגיו של פאולוס באיגרתו אל הרומים אודות הקשר שקיים לדעתו בין התורה והמצוות לבין החטא. לדידו של פאולוס, משנצלב המשיח וסבל ומת בעבור חטאי האנושות – נגאלה זו גאולת עולם. במצב החדש אין צורך במצוות מעשיות, וביטולן של אלו הוא ייצוג לעובדת הגאולה בישוע המשיח. זאת משום שהחטא כרוך בעקבן של המצוות וקשור אליהן קשר בל ינתק:
לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַהוּ חֵטְא אִלּוּלֵי הַתּוֹרָה; הֲרֵי לֹא הָיִיתִי מַכִּיר אֶת הַתַּאֲוָה אִלּוּ לֹא אָמְרָה הַתּוֹרָה “לֹא־תַחְמֹד”. הַחֵטְא נִצֵּל אֶת הָאִסּוּר שֶׁבַּדִּבֵּר כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּקִרְבִּי כָּל מִינֵי תַּאֲווֹת, שֶׁכֵּן בְּלִי תּוֹרָה הַחֵטְא מֵת. בֶּעָבָר אֲנִי הָיִיתִי חַי בְּלִי תּוֹרָה, אַךְ כְּשֶׁהוֹפִיעַ הַדִּבֵּר נֵעוֹר הַחֵטְא לְחַיִּים. (האגרת אל הרומים ז 7-8)
לפי תובנה מעמיקה זו, האיסור יוצר כמעט ‘יש מאין’ את החטא, מפני שעצם הצבת האיסור מעוררת את התאווה לעבור עליו. הפתרון למצב פרדוקסלי זה הוא ביטולו של האיסור ועמו ביטול התאווה אליו. ואכן, עולם שאין בו איסורים אין בו חטאים לא רק מבחינה פורמלית אלא נדמה כי במצב שכזה כוחות הנפש מתאווים אליהם פחות.
בניגוד חד לגישה זו, אין ר’ ליב מבקש לבטל את ההלכה או להתעלם ממנה. זו לצד זו ניצבות הלכותיו המחודשות וההלכות הכלולות ב’ארבעה טורים’. רק באופן זה מקבלת ‘כפירתו’ תוקף ומשמעות. אך ורק מפני שמבקש הוא לערער על עולם הערכים היהודי – מעשהו הוא מעשה שיש בו חוצפה, העזה והתרסה. משאלתו של ר’ ליב היא איננה חיים פרועים נטולי עכבות אלא שינוי פנימי בעולם היהודי – הצבת אלטרנטיבה להלכה המקובלת. במובן זה ר’ ליב איננו שונה מ’מתקנים’ אחרים של הדת היהודית שראשית הופעתם במאה השמונה עשרה. ההבדל הוא אך במגמת השינוי ותכליתו – ועל כך בנקודה הבאה.
נקודה שניה: עיון ראשוני בהגהות ר’ ליב עשוי לעורר בקורא בעתה לנוכח הצעותיו המשונות והמגונות. הכיצד יתכן שיטען יהודי כי מותר וניתן לעבור על כללי הצניעות או להתיר אכילה באחד מן הצומות החמורים? אך בעיון שני מתברר כי הלכותיו החדשניות, לפחות בחלקן, אינן מעודדות הדוניזם וגרגרנות אלא שואפות לעצב חיים דתיים מלאי אקסטזה רוחנית. הוראותיו המכוונות את האדם ‘להביא עצמו לידי ניסיון’, תוך כניסה מכוונת ללוע הארי של החטא, אין תכליתן סיפוק מיני אלא דווקא התגברות על התשוקה ותיעולה לפעילות רוחנית. למעשה, מביא ר’ ליב את העיקרון של עבודת ה’ ‘בשני יצריך’ – גם דרך יצר הרע – אל שיאו הקיצוני. היכולת לעמוד כפסע בפני החטא ואז לשוב לאחור דורשת כוחות נפש אדירים, אשר מי שמצליח לגייסם יכול בוודאי לתעלם לאקסטזה רוחנית. האתגר העצום של העמידה בפני יצר הרע, ותחושת הכוח, השליטה והסיפוק הרוחני הנלווית להצלחה בו, עשויות להוליד פרי רוחני יקר מאין כמוהו למי שהכניס עצמו בניסיונות קשים עד בלתי אפשריים ועמד בהם. כך גם בנוגע להוראה הגרוטסקית להוציא זרע בשעת התפילה: אין הכוונה אלא לדבקות נפשית כה עמוקה בשכינה, היא הכלה והמלכה, כנסת ישראל, עד כי מתוך עוצמה אדירה של כוונה וריכוז נפשי וגופני, יגיע המתפלל ללהט מיסטי-ארוטי שיסתיים בשפיכת זרע. מחזה תפילה מלא תשוקה שכזה יש בו בכדי לעורר התפעלות ולא סלידה. ניתן להשוותו אולי לטקסים של בני דתות עתיקות שבהם גופניות ורוחניות מתפרצות באקסטזה קמאית מערפלת חושים. אם נניח, כפי שברצוני לטעון, כי ‘מתקן דתי’ לפנינו, נוכל לשוות לנגד עינינו את מראה התפילה האפרורית והמשמימה שראה הוא בשטיבל הקרוב למקום מגוריו. כנגד נמיכות הקומה ואובדן החיוניות שבדת היהודית ניסח הוא את אמרותיו המופלאות. מגמה זו נכונה אף לטענה כי ניתן לאכול ולשתות בתשעה באב וביום הכיפורים אם מסוגל אדם לקיים מצוות אלו ברוחניות. אף כאן – אין הכוונה לבטל את הצום כליל אלא להתרכז כל היום כולו בעבודה רוחנית-מדידטיבית (‘לכוין בכוונתם’) יוצאת מגדר הרגיל, ובכך לקיימו בצורה רוחנית יותר.
ר’ ליב, אם כן, איננו ‘פרובוקטור’ ואף ‘כופר’ איננו. מדובר לדעתי – אם אכן מאחורי דמותו המסתורית עומד אדם אמיתי וכנה – ב’מתקן דתי’ מן המעלה הראשונה, מעין אברהם גייגר מסוג שונה. ואין לתמוה על כך: לקראת סוף המאה השמונה עשרה צצו ועלו מתקנים רבים ליהדות המסורתית. אחדים מהם פנו לכיוונים משכיליים או ‘נאורים’ שלאחר מכן התפתחו מהם הזרמים הקונסרבטיביים והרפורמיים, ולעומתם צצו ‘מתקנים’ בדמות מורי החסידות ויוצרי האורתודוכסיה המודרנית. בינות לזרמים אלו, המנוגדים זה לזה בגישותיהם לשלל סוגיות ובמיוחד בנוגע לשמירת ההלכה, צץ ומתגלה מבין שורות ה’ארבעה טורים’ הנידונים כאן, זרם יהודי-מיסטי שאיננו נכנע לאף אחת משתי האופציות הנפוצות שהתגוששו ביניהן על ליבותיהם של יהודי מזרח אירופה ומערבה. מחד גיסא, שולל המחבר את ההלכה ונורמות ההתנהגות המקובלות אצל שלומי אמוני ישראל. אך טיעוניו רחוקים כרחוק מזרח ממערב מטענות ידועות אודות ‘התיישנות’ ההלכה או הצורך ב’קידמה’. מעוניין הוא בהתחדשות דתית שתכליתה טוטאליות ואקסטזה. מוכן הוא להיות חוטא ולהיקרא ‘מין’ אך בוחל הוא הרבה יותר באפשרות להיות ‘עם הארץ’. קרוב הוא באמת קירבה רבה דווקא לדרך החסידית שיש בה משום התחדשות דתית מתוך תשוקה לרוחניות עמוקה, חזרה לגוף והליכה מכוונת ומתריסה כנגד ההלכה ובו בזמן יד ביד עמה (קרבתו של ר’ ליב לאחדים מראשוני החסידים רבה מכפי שניתן אולי לשער אך על כך ארחיב בהזדמנות אחרת).
תורה פרדוקסלית זו, אורח החיים המבקש לרקוד ריקוד אינסופי על גבולותיהם של העולמות, נוגע לא-נוגע בהלכה, שואף לרוחניות עד אין קץ הטבולה בגופניות אדירה אך מתוך שבירת הגבולות הישנים והתנגדות או לפחות התעלמות מרעיונות ‘משכיליים’ – נדמה כי תמה ועברה מן העולם. זרמים חזקים ממנה ניצחוה ניצחון מוחץ: האורתודוכסיה מחד וההשכלה מנגד. מאמיניה נטשוה ופנו זה לחיים דתיים אורתודוכסים סטנדרטיים, וזה לטובת נאורות וטמיעה בחברה האירופאית. אכן, אנרגיה רוחנית ותעוזה הדרושות לחיים שאותן מצוות הגהות ר’ ליב, אינן דבר שכל לב מסוגל להחזיק לאורך ימים ושנים, קל וחומר להעבירו לילדיו. גרשם שלום כתב כי אחרוני הפרנקיסטים והקיצוניים שבין החסידים נטמעו כליל בחברה האירופית ולמעשה דרך כמעט חד־סטרית הובילה מהשתייכות לקבוצות אלו ועד השכלה והתבוללות. משום כך, עובדת קיומן ההיסטורי ואף הרעיוני תמה ונגמרה באמצע המאה התשע עשרה. אני הקטן חלוק עליו: ניצניה של שבתאות מחודשת צצים ועולים כיום בחלקות הטובות ביותר של הציונות הדתית והאורתודוכסיה המודרנית (גם אם בלא ידיעתם של אלו) ולדעתי טוב שכך. קבוצות דתיות העוסקות בחיים רוחניים משמעותיים, מתוך שאיפה לדבקות ואהדה עצומה לגוף וגופניות ומתוך ריקוד נפתל ומעניין מול ההלכה – קיימות גם כיום. משום כך, ראוי ר’ ליב וראויים חבריו להוות השראה, אם לא למעשה, שהרי אחדים מדבריו אינם מתקבלים על הדעת, לפחות להלכה, כדגם מיוחד של חיים דתיים חדשים שיש בהם מזה ומזה, אך גם אין בהם לא מזה ולא מזה, חיים המבקשים לעורר שינוי עמוק דווקא מבפנים, אך שינוי שמאיים לעיתים להרוס ולהחריב עד היסוד את הבנין ואת עצמם עמו, ושוב לבנות מן ההריסות וחוזר חלילה.