קנאת חרטי־העץ:

הגיע הזמן שהציונות הדתית תאמץ אידיאל תורני משלה

במאה התשע עשרה פעלו בסנט פטרסבורג שני בתי מלאכה. הראשון התמחה באומנות הוותיקה של חריטה בעץ. מקימו סבר כי חריטה בעץ היא הנעלה מכל האומנויות. לבית המלאכה יצא מוניטין. תלמידים נהרו אליו מכל רחבי רוסיה. בוגרי בית המלאכה, שוליותיו, היו גאים בהישגיהם. לדעתם – לא הייתה בעולם מלאכת אומנות חשובה ומהוללת יותר.

מעבר לרחוב פעל בית מלאכה שני. אף כאן אהדו את מלאכת החריטה בעץ. גם כאן מוסכם היה כי חריטה בעץ היא המעולה שבמלאכות. אלא שעל פי נטיית ליבם, עסקו האומנים ושוליותיהם גם במקצועות אחרים: כדרות, פיסול, רישום וצורפות. הישגיהם בתחום החריטה היו נמוכים ואילו בתוצרי יתר המקצועות לא התגאו – מפני שלא הגיעו בהם למומחיות. בתחרות בין בתי המלאכה –­ ידו של הראשון הייתה תמיד על העליונה. בזכות אומניו, העידית שבעידית שבחרטי־העץ – זכה בית המלאכה למוניטין עצום. תיירים גדשו דרך קבע את הגלריות שלו. חרטים בינלאומיים הגיעו לצפות ביצירות. מבקרי תרבות המליצו עליו – אך לעולם לא על בית המלאכה השכן, שנותר תמיד מאחור.

כך נמשך הדבר כמה שנים. בית המלאכה השני כמעט נסגר. למרבה המזל, ברגע האחרון נכנס לעניינים מנהל חדש. הוא הסביר לצוות: ‘כלל ראשון בשיווק הוא בידול! אנו נגררים מאחור מפני שאנו מתחרים על אותה משבצת. עלינו לחדול מלהעריץ את חיתוך־העץ ולפתח יכולות מעולות ביתר מקצועות האומנות’. דבריו התגלו כנכונים. מרגע שבית המלאכה השני הפסיק להתחרות ישירות – הוא תפס עד מהרה את הבכורה. תיירים הגיעו לרכוש את מוצרי הכדרות והצורפות, התפעלו מן הרישומים ונהנו מן הפסלים. הואיל ופנו להתמחות בכך רק המעוניינים ביותר – אפילו חרטי העץ הגיעו כעת להישגים מרשימים.

תחרות חסרת טעם וחסרת סיכוי

הנמשל בהיר כבדולח. עולם התורה החרדי הוא בית המלאכה הראשון. חיתוך־עץ או למדנות ישיבתית היא המקצוע הנלמד בו עד כדי שלמות. מאמץ אינטלקטואלי אדיר המגובה במערכת ערכים תואמת מושקע בגידול ‘למדנים’. תוכנית הלימודים מגיל הגן ועד בגרות מוכוונת מטרה: לימוד גמרא בעיון.

עולם התורה הציוני־דתי הוא בית המלאכה השני. תורה רבה נלמדת בו, אך מתוך רגשי נחיתות ותחרות ישירה עם החרדים. בייחוד בשנים האחרונות, כך נראה, נעשה מאמץ עילאי לעמוד בסטנדרטים של עולם הישיבות הליטאי. הדתיים־לאומיים משקיעים גם הם דווקא בגידול למדנים: מבית הספר הממ”ד, דרך הישיבה הקטנה, ועד לישיבה הגבוהה. בשעות הפנאי לומדים אמנם ‘אמונה’ או תנ”ך – אך כמקצועות משניים בלבד. נמצא כי בתי המדרש הציוניים-דתייים גם לא עומדים בהישגי הלמדנות החרדית, וגם לא מפתחים מומחיות בתחומים אחרים, ואם כן – לא גאים בה.

את הפער בין העולם החרדי לציוני-דתי בתחום הלמדנות הסביר יפה הרב שג”ר. לטענתו, לימוד גמרא בעיון כולל שני רכיבים: מתודה ומוטיבציה. המוטיבציה מגדירה את המתודה. אם המוטיבציה, התכלית, היא ייצור למדנים – אזי המתודה המתאימה היא עיון עמוק בש”ס. לעומת זאת, אם המוטיבציה היא ידיעת ההלכה, או קבלת השראה מחכמת־העולם של חז”ל – דרכי הלימוד צריכות להתעדכן בהתאם. בעולם החרדי המתודה והמוטיבציה תואמות זו לזו. אך בעולם הציוני־דתי הן לא – אפילו סותרות. ערכי הציונות הדתית אינם תואמים את אידיאל ‘חיתוך העץ’ או הלמדנות. רוב התלמידים אינם מייעדים עצמם לרבנות אלא להשתלבות בכל תחומי החיים. לימוד גמרא בעיון נתפס כנעדר הקשר. הוא לא ממשיך ללוות את התלמידים בחייהם הבוגרים. עבור רוב מוחלט מהם מדובר בעוד משימה שיש לעמוד בה – כמו לימוד מתמטיקה לבגרות.

ובכל זאת, בשל ‘קנאת חרטי־העץ’, הכשרת למדנים מוגדרת כיעד עליון גם בציונות הדתית. תלמידי ישיבות תיכוניות – ואפילו בישיבות בני עקיבא – עדיין מבלים עשרות שעות בשבוע רכונים על גמרותיהם. תלמידי ישיבות ההסדר עדיין מקדישים את רוב שעות היום לפיצוח דברי הראשונים והאחרונים על סוגיות נבחרות בש”ס. אך מאחר שלרבים אין עניין בזה מלכתחילה – אחוז ניכר מבוגרי המערכת אינם מסוגלים ללמוד גמרא בעיון. זוהי מעין נבואה המגשימה את עצמה: חוסר המוטיבציה ללימוד גמרא בעיון גורר בהכרח הישגים נמוכים. אילו היה פער כה גדול בין תשומות לתשואות בכל מקצוע אחר – כבר מזמן מישהו היה מחליט לשנות כיוון. אך רגשי הנחיתות (המתעצמים) מול עולם התורה החרדי – אינם מתירים לציונות הדתית לפרוץ את שולי דף הגמרא. באופן אישי אני אוהב ללמוד גמרא. שקדתי היטב על לימוד העיון בשנות ה’הסדר’. אך אפילו אני – המתפרנס מהוראת מחשבת ישראל – אינני לומד עוד גמרא בעיון. כמוני כמעט כולם: רוב מוחלט מבני הציונות הדתית ילמדו בחייהם הבוגרים דף יומי לכל היותר. לשם כך אין צורך במאות שעות עיון. ההכשרה התלמודית הלמדנית איננה מתאימה למרבית תלמידי הציונות הדתית. כולם יודעים זאת – אך לא נעשה כמעט דבר.

החכם הכולל

הגיעה השעה לעשות מעשה. המחלוקת בין הציונות הדתית ליהדות החרדית התחדדה מאז פרוץ המלחמה. החרדים בזים יותר מתמיד לעולם התורה הציוני-דתי. אך הוא בתגובה רק מנסה לחקות את הלועגים יותר ביותר. הגיע הזמן להצהיר על ‘בידול רדיקלי’ – לא רק בתחום העשייה הצבאית והשותפות הלאומית – אלא גם בתחום ההישגים התורניים. רבנים ופובליציסטים טוענים ללא לאות כי גם בקרב הציונות הדתית מצויים גדולי תורה; כי עולם התורה הדתי לאומי איננו נופל מעולם התורה החרדי. זוהי חצי אמת: עולם התורה הציוני הוא גדול ורחב. אך בכל הנוגע להכשרת למדנים הוא רחוק מרחק רב מעולם התורה החרדי ­– אין טעם להכחיש זאת. הסיבה לכך פשוטה: הציונות הדתית משולה לבית המלאכה השני לפני כניסת המנהל החדש. עדיין רבים מניחים כי ‘תורה’ פירושה למדנות תלמודית. הרבנים ממשיכים להתעלם מן הפער ואפילו הסתירה בין האידיאל הלמדני לעולם הערכים של התלמידים. אומנות חיתוך־העץ עודנה נתפסת כמלאכה הנעלה ביותר. המערכת מבקשת לגדל בכוח חתכי עץ – אף על פי שרוב חניכיה אינם מעוניינים באומנות זו. השלב הראשון בתהליך התשובה הוא ‘הכרת החטא’. ובטיפול פסיכולוגי: התגברות על מנגנון ה’הכחשה’. אם נמשיך להכחיש את המצב ולהמשיך להתחרות באותן קטגוריות – נפגר לנצח אחרי עולם התורה החרדי. לעומת זאת, אם נחזיר את הלמדנות למקומה האמיתי, נוכל גם נוכל להתחרות ב’גדולי התורה’ החרדים, שכוחם הלמדני ובקיאותם בנשים ונזיקין מהלך אימים על אחדים מרבנינו.

הגיעה השעה ל’מרד קדוש’. המודל כבר קיים בעצם ­– אבל חסר לו שם. מותג. עלינו לפתח את כלל מקצועות התורה והמסורת היהודית. מקצועות רבים וגדולים בתורה: המקרא ופרשניו, הפיוט, מדרשי ההלכה והאגדה, המשנה והתוספתא, הפילוסופיה של ימי הביניים, ספרות הקבלה והסוד והספרות החסידית – מחכים עדיין לציבור גואל. במקום לכפות על תלמידנו הצעירים מאות שעות לימוד גמרא מתסכל, ניתן לצמצמן, או לייעדן למעוניינים בכך. באותן שעות, ובאותם מאמצים, ניתן להספיק כל כך הרבה: ללא תסכולים וביצירת עמוד שדרה תורני־רחב ומגוון. יש לטפח ולהאדיר את דמות ‘החכם הכולל’ – הבקי בשלל מקצועות התורה וגם בהליכות עולם הזה. אידיאל ‘החכם הכולל’ התעצב בקהילות יהודיות משכילות ועירוניות שהיו מעורות היטב בסביבתן התרבותית. דמות זאת מאפיינת את חכמי ספרד בימי הביניים. האם ר’ יהודה הלוי נודע בלמדנותו או בזכות שיריו וספר ה’כוזרי? האם הרמב”ם היה למי שהיה אילו הקדיש כל עיתותיו ל’חילוקים’ למדניים? גם באיטליה האדירו מודל זה. ר’ משה חיים לוצאטו (רמח”ל) – כתב שירה ומחזות, ספרות מוסר והיגיון, קבלה ומחשבה. אמנם עסק גם בתלמוד והלכה, ואפילו חיבר ספר כללים ללימוד גמרא – אך זהו רק חלק קטן מיצירתו. אורח החיים הציוני-דתי קרוב לאורחות החיים של יהודי איטליה וספרד (במערב אירופה) הרבה יותר מאשר ליהדות ה’שטייטעל’ המזרח אירופית במאה התשע עשרה. אידיאל ‘החכם הכולל’ מתאים עשרת מונים לערכי הציונות הדתית מערך הלמדנות הישיבתית – אותה צורת לימוד צרה, דלה ונוקדנית – שצמחה כחלק ממגמת ההסתגרות החרדית המודרנית בפני העולם הכללי. הכתרת מלאכת החריטה בעץ, או הלמדנות כ’מלכת אומנויות’ התורה היא טעות מרה ומעוררת גיחוך בקרב כל המתבונן בה מן הצד בעין ביקורתית.

מהפכה בתוכנית הלימודים

אנו מצויים כעת סמוך לתשעה באב. ביום זה אנו זוכרים את שאירע לאבותינו ומתפללים על העתיד. ברם, ההגות החרדית מניחה שמאומה לא נשתנה מאז חורבן הבית. עמדתה ביחס לשואת יהודי אירופה מסתכמת באמירה שיש לשחזר או להקים מחדש את העולם שנחרב. להמשיך מן הנקודה שבה הכל עצר. להיסטוריה הקונקרטית משמעות מועטה אם בכלל. יש חשיבות מועטה מאוד לכל אשר התרחש מאז חורבן הבית, הנתפס כאירוע מטא-היסטורי, ועד הגאולה שתבוא יום אחד בפתע פתאום. השואה איננה אירוע חריג מבחינה מהותית. זוהי עוד שורה ברשימת הצרות שעברו על ישראל מאז יציאתו לגלות. באותה מידה, לתקומה – הקמת מדינת ישראל – משמעות חיובית קלושה אם בכלל. עבור רבים מהציבור החרדי – עדיף היה להמשיך לחיות במזרח אירופה ולא להתמודד עם בעיות המדינה היהודית. (ובאמת בשנים האחרונות נבנים מחדש מרכזים יהודיים גדולים באוקראינה – תופעה מקבילה לירידה לברלין או ארה”ב). אידיאל הלמדנות – הסתגרות בד’ אמות של הלכה – תואם ככפפה ליד תודעת חיים זו.

לעומת זאת, הציונות הדתית מושתתת על אמונה בהתערבות האל בהיסטוריה. על ההנחה כי לאימי השואה ונפלאות התקומה משמעות רוחנית כלשהי. כי לעובדת קיומה של מדינת ישראל השלכה על מהות התורה ותפקידה. כמעט כולם מסכימים על כך – אך עדיין, משום מה – ממאנים להיפרד מאידיאל התורה הליטאי. במקום ‘מקף מחבר’ בין התורה הנלמדת לערכי החיים של הלומדים – סתירה מצלצלת.

בידול רדיקלי – זוהי התשובה לעולם התורה החרדי. מהפכה בתוכנית הלימודים ובתפיסת התורה. מבתי הספר היסודיים ועד ישיבות ההסדר. בוגרים פעילים בכל מרחבי החיים והתרבות זקוקים לרוחב דעת – לא לחילוקי האחרונים על בבא קמא. איננו זקוקים לעוד פוסקי הלכה – אלא לאנשי אגדה ומשנה, פילוסופיה דתית, שירת קודש ופיוט, מקרא ותורת הסוד. בתחרות על התורה נוכל לנצח רק אם נאמץ אידיאל חדש, עצמאי – אידיאל מותאם לערכי הציונות הדתית. הרפו מתלמידי חטיבות הביניים. שנו מן היסוד את תוכנית הלימודים בישיבות ההסדר. תנו לתלמידים סיכוי לרכוש רוחב דעת אמיתי. הפחיתו שעות גמרא בעיון ולמדו אותם משנה, מקרא ואגדה, פילוסופיה יהודית, קבלה חסידות ופיוט. כנגד תרבות ה’כוללים’ – זקוקים אנו ל’חכמים כוללים’.