מאמרים ורשימות · בלוג

בעקבות ניתוץ הפסל בלבנון: זמן להגדיר מחדש את היחס לנצרות

קולאז׳ אמנותי של נוף ירושלים, אבנים וצורות גאומטריות

מאת צבי לובושיץ ויצחק מור

גרסת המחברים. המאמר פורסם במקור ראשון; הגרסה המקוונת התפרסמה ב־3 במאי 2026. לקריאת המאמר באתר מקור ראשון.

בימים אלו, כאשר לוחמינו מחרפים את נפשם במערכה בדרום לבנון, אנו עדים לעיתים למראות של חיילים המבזים סמלים נוצריים. כך למשל, בנובמבר 2024 תועדו חיילים עורכים טקס חתונה מבוים בכנסייה בכפר הנוצרי דיר-מימס ולאחרונה פורסמה תמונה של חייל מנתץ פסל של ישו בכפר הנוצרי דבל בדרום לבנון, אשר עוררה תגובות בעולם הנוצרי כולו. בשונה מתופעת היריקות על נוצרים בעיר העתיקה בירושלים, שמקורה בדרך כלל בנוער שוליים, נראה שהחיילים המעורבים במעשים אלו רואים לעצמם היתר דווקא בשל הסיטואציה המלחמתית.

נראה שהתופעה נובעת גם מהיכרות מסוימת עם מקורות במסורת היהודית המצווים על הרס והשמדה של עבודה זרה, בשילוב תפיסה הרואה בדת הנוצרית עבודה זרה במובנה הקלאסי שמצווה לבער אותה מארצנו. ההתמודדות עם המקורות הללו פרנסה דיונים הלכתיים רבים, והתמודדות רצינית איתם מצריכה כתיבה ארוכה ומפורטת. פוסקים רבים וחשובים סבורים שהנצרות בת ימינו איננה נחשבת לעבודה זרה "רגילה" אלא לכל היותר לעבודה זרה בשיתוף, המותרת לגויים (הרב אליעזר מלמד). אחרים אף סבורים שהנצרות איננה נחשבת כיום עבודה זרה כלל (הרב נחום אליעזר רבינוביץ), ואף הסבורים שהיא עבודה זרה לגמרי מתנגדים בדרך-כלל לביזויה באופן אקטיבי.

כרמה בן יוחנן עמדה בספרה "נזיד עדשים" על תופעה מפתיעה: באופן פרדוקסלי, דווקא העובדה שהנצרות הפסיקה להוות איום פוליטי ופיזי על העם היהודי, הובילה להקשחת עמדות תיאולוגית כלפיה בקרב חלק מן הרבנות האורתודוכסית. בעבר, תחת שלטון נוצרי, היהודים נאלצו לנהוג בפרגמטיות ובזהירות מתוך פחד. אולם כיום, כשאנו עומדים כעם ריבוני ובעל עוצמה, יש מי שחשים כי הצורך ב"דרכי שלום" שנתפסים לעיתים ככלים טקטיים, התפוגג, וכי ניתן לחזור ולבטא את השלילה התיאולוגית המוחלטת של הנצרות ללא מורא.

דוגמה לכך היא מוצאת בהגותו של הרב שלמה אבינר, המציג גישה תיאולוגית נוקשה הרואה בנצרות את "אויבתה מספר אחד של מדינת ישראל" שאין מקום לסובלנות כלפיה במציאות ריבונית. לשיטתו, הנימוס והסובלנות שאפיינו את היהודים בגלות היו תוצאה של חולשה ופחד מה"עשו" הרודף, אך כיום, כשאנו עומדים כעם חזק בארצו, אין עוד צורך ב"מחוות" הללו. הרב אבינר אף מזהיר כי היד המושטת והתמיכה הנוצרית כיום הן "מלכודת" רוחנית מסוכנת יותר מהרדיפות הישנות. אך יש להוסיף שלמרות כל זאת, אפילו הרב אבינר – מתנגד הלכה למעשה לפגיעה פיזית בסמלים נוצריים.

חלק משורשי התופעה נעוצים אולי גם בעובדה שהידע שלנו על העולם הנוצרי ניזון כמעט אך ורק ממבט היסטורי על העבר הכואב. כפי שעולה ממחקרים על מערכת החינוך בישראל (כמו בספרן של אורית רמון, אינס גבל וורדה וסרמן "ישו היה יהודי"), התלמיד הישראלי פוגש את הנצרות בעיקר דרך פריזמה של רדיפות, פוגרומים ומסעי צלב. מבט זה, למרות חשיבותו ההיסטורית, יוצר תמונה חלקית מאוד שבה הנצרות נתפסת כישות סטטית ועוינת בלבד. במערכת החינוך חסרה היכרות עם הגוונים השונים של הנצרות בת ימינו, עם הקהילות הנוצריות החיות במרחב שלנו ועם הקשרים המעשיים והמורכבים שישראל מקיימת עם נוצרים בעולם כולו. חוסר ההיכרות הזה מקשה עלינו להבחין בין הזיכרון ההיסטורי לבין המציאות המורכבת של ההווה, וגורם לכך שסמלים דתיים נתפסים לעיתים כמטרות לניגוח במקום חלק ממציאות דתית וחברתית שיש לנהוג בה באחריות.

אולם נראה שגם בלי להיכנס לשאלה ההלכתית המורכבת האם הנצרות בת ימינו היא בגדר 'עבודה זרה', יש להסביר, ואף בדחיפות מסוימת, מדוע התופעה של ביזוי והשחתה של סמלי דתות אחרות, ונצרות בפרט היא התנהגות שאיננה רק מזיקה מבחינה תודעתית, חברתית וביטחונית, אלא גם פסולה מבחינה מוסרית. הדברים אמורים כנגד הקולות בציבור הטועים לחשוב כי בתוך "ביתנו" הריבוני מותר לנו לפעול בבוטות כלפי מה שנתפס כ'עבודה זרה' – תוך התעלמות ממצבנו הלאומי והבטחוני, ומבלי להבין את המחיר הדתי והמוסרי של התנהגות כזו.

ראשית, גם המחמירים ביותר בהגדרתה של הנצרות כעבודה זרה – יכולים להסכים כי מעשים אלו גורמים נזק עצום למדינת ישראל ואף מעמידים בסכנה את יהודי התפוצות. בעת כתיבת שורות אלו התמונה, האיקונית באופייה, של החייל המנתץ את פסלו של ישו, מעוררת גלים בעולם כולו, זוכה לכמות שיתופים חריגה ומלבה את להבת האנטישמיות.

שנית, אנו מצווים לנהוג כבוד בגויים "משום דרכי שלום". ביטוי תלמודי זה מובן לעיתים בצורה שגויה. יש סבורים שכל תכליתו היא שמירה על שלומם הפיזי של היהודים. אולם, עיון במקורות מלמד שהמושג "דרכי שלום" אינו רק אמצעי פרגמטי למניעת חיכוכים או כלי "הסברתי" להישרדות, אלא מבטא מגמה עקרונית ומרכזית בתורה. הוא מובחן מן המושג "משום איבה" שאכן מכוון לשמירה פיזית של חיי יהודים. הוכחה מרכזית לכך עולה מהעובדה שחז"ל השתמשו במינוחים שונים למצבים שונים: כאשר המטרה הייתה רק מניעת סכנה או שנאה, השתמשו בביטוי "מפני האיבה", אך כאשר קבעו במשנה בגיטין שיש לפרנס עניי גויים ולבקר חוליהם, נקטו בלשון "דרכי שלום". לו היה מדובר רק בחשש מסכנה, לא היה צורך במושג "שלום" – מונח חיובי המבטא שלמות והרמוניה. הבחירה המודעת של חז"ל לכרוך את היחס המכבד לגויים ב"דרכי שלום" מלמדת שמדובר בחובה מוסרית פוזיטיבית שנועדה לתקן את העולם ולהרבות בו אחווה, ולא רק בצעד הגנתי של מי שנמצא בעמדת חולשה.

יתרה מכך, הרמב"ם בוחר לסיים את ספרו הגדול "משנה תורה", בתיאור היחס לגויים במילים שמהוות את חותם היצירה כולה. בהלכות מלכים (פרק י', הלכה י"ב) הוא קובע כי מצווים אנו לבקר את חולי הגויים, לקבור את מתיהם ולפרנס את ענייהם "מפני דרכי שלום". הרמב"ם אינו מסתפק בקביעה ההלכתית היבשה, אלא מוסיף נימוק תיאולוגי מכריע שמטרתו להבהיר שאין זה אילוץ אלא שזהו רצון ה' המקורי: "הרי נאמר: טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו; ונאמר: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". עצם הבאת הפסוק "טוב ה' לכל" לצד הלכות מעשיות כלפי גויים מלמדת ש"דרכי שלום" הם חיקוי של מידותיו של הקדוש ברוך הוא, רחמן וטוב לכלל הבריאה. מכאן שמי שפועל בברוטאליות ובביזוי כלפי מה שיקר לדתות אחרות, אינו רק עובר על שיקול "ביטחוני", אלא הוא מחמיץ את המטרה היסודית של התורה – היותה תורת חיים שדרכיה דרכי נועם.

סיבה נוספת, וחשובה לא פחות, להימנע מהתנהגויות מן הסוג הזה היא השותפות העמוקה שיש לאזרחי מדינת ישראל עם העולם הנוצרי, הן ברמה הבינלאומית והן בתוך ביתנו פנימה. מדינת ישראל מצויה כעת במלחמה קיומית שבה תמיכתה של ארצות הברית היא קריטית לעצם יכולתנו להמשיך ולהילחם. ארצות הברית היא מדינה שבה הזהות הנוצרית נוכחת מאוד, והתמיכה שאנו מקבלים ממיליוני אוונגליסטים, קתולים ובני זרמים אחרים, אינה רק פוליטית אלא נשענת על ערכים משותפים של כבוד למסורת המקראית (מה שמכונה לעיתים 'המסורת היהודית נוצרית'). בימים אלו צבאה של המדינה היהודית וצבא של מדינה נוצרית נלחמים זה לצד זה להשגת מטרה משותפת ולשלום העולם כולו. זו תופעה תקדימית בהיקפה המלמדת על שינוי היסטורי ועל עולם ערכי משותף.

התמיכה הנוצרית בישראל אינה מתבטאת רק במישור המדיני, אלא גם במישור האזרחי והפילנתרופי הרחב ביותר. דוגמה מובהקת לכך היא "הקרן לידידות", שהפכה במרוצת השנים לארגון הפילנתרופי הגדול ביותר במדינת ישראל. ארגון זה מעביר מאות מיליוני שקלים בשנה המגיעים מתרומות של נוצרים אוהבי ישראל לטובת רווחה, ביטחון וקליטת עלייה, והוא מהווה גשר חי של חסד בין העמים. פגיעה ברגשותיהם של אלו העומדים לצידנו, משקיעים את מיטב כספם ואף מסכנים את חייהם ואת מעמדם למען ביטחון ישראל, היא פגם חמור במידת "הכרת הטוב". המוסר היהודי מחייב אותנו לכבד את מי שרואה בנו שותפים, ולא לירוק בבור ממנו אנו שותים.

ועוד, רבים נוטים להאשים תפיסות פרוגרסיביות או שמאליות בתחום המלחמה כנגועות ב"מוסר נוצרי", אך העולם הנוצרי הוא רחב והתפיסות המוסריות והתיאולוגיות שלו מורכבות מאוד. צריך לזכור שחלק ניכר מידידינו הגדולים בעולם אוהבים אותנו דווקא מפני שהם נוצרים. ה"מוסר הנוצרי" שלהם הוא המוביל אותם לתמיכה ביהודים ובמדינת ישראל. חשבו למשל על שגריר ארצות הברית בישראל מייק האקבי שמדבר על ישראל בהערצה דווקא מפני שהוא אמון על המסורת המקראית בפרשנותה הנוצרית-אוונגלית. אפילו סגן נשיא ארה"ב ג.ד. ואנס שהמיר את דתו לקתוליות ונחשב לבדלן ביחסי חוץ, טען בהרצאה פומבית שהסיבה שהתנגד למתן סיוע צבאי לאוקראינה אך תמך בסיוע דומה לישראל נובעת ישירות מן העובדה שישו, בו מאמינים רוב אזרחי ארה"ב התהלך בארץ הקודש.

מעבר ליחסים הבינלאומיים, ישנה שותפות דמים שקטה ומשמעותית בין יהודים לנוצרים בתוך שורות צה"ל ובחברה הישראלית. הכפר הנוצרי דבל בדרום לבנון, בו תועד ניתוץ הפסל, אינו "יעד אויב". רבים מתושביו הם בני משפחות של לוחמי צד"ל לשעבר, שלחמו כתף אל כתף עם חיילי צה"ל במשך שנים, עד לנסיגה מלבנון בשנת 2000. רבים מילדיהם ומנכדיהם הם כיום אזרחים ישראלים גאים המשרתים ביחידות הקרביות ביותר. תמונות של חייל יהודי מבזה את קודשיהם בכפר בו גדלו בלבנון פוגעות פגיעה אנושה בתחושת השייכות של הלוחמים הללו, שחולקים איתנו את נטל ההגנה על המדינה. ביזוי כזה משדר להם שהם לעולם יישארו "אחרים", ושקודשיהם אינם ראויים לכבוד המינימלי שמגיע לשותפים לנשק.

על דברים אלו יש להוסיף שגם במסורת הקבלית שבדרך כלל מקימה חיץ בין גויים ליהודים, ישנן אמירות המלמדות שיש לנהוג כבוד באלוהי העמים. כך למשל בזוהר פרשת יתרו: "אסור לבזות אלהי העמים האחרים, כי ברשותי עומדים ומנהיגים את העולם." כלומר, לפי הזוהר, אין לבזות את אלוהי העמים – לא משום "סובלנות" אלא משום שהם שליחיו של הקב"ה – מעין מלאכים. כל כוח, כל שר, כל דימוי אלוהי בתרבות אחרת – יש לו שורש רוחני אמיתי במסגרת ההנהגה האלוהית הכוללת. הזלזול באמונות אחרות איננו רק גסות רוח – הוא כפירה במבנה האלוהי של המציאות.

אמנם, אל מול החובה לנהוג בדרכי שלום וכבוד לשותפות בין העמים, רבים מזכירים כטיעון נגדי את הסבל וההרג שנגרם לעם היהודי על ידי הנצרות לאורך השנים. אכן, מדובר בטענה כבדת משקל שאין להתעלם ממנה. ההיסטוריה היהודית רוויה בדם של פוגרומים, אינקוויזיציות ועלילות דם שקיבלו גיבוי דתי מהכנסייה במשך מאות שנים ולעיתים אף הובלו על ידה. גם ביחס למאורעות המאה העשרים, לא ניתן להכחיש את השפעתם של עקרונות נוצריים ואנטישמיות דתית עתיקה על התשתית התרבותית שאפשרה את השואה (על אף שהנאצים עצמם לא היו נוצרים ואף התנגדו לנצרות) או את שתיקתם של בכירי הכנסייה אל מול השמדת יהודי אירופה.

אולם, דווקא מתוך זיכרון העבר, עלינו להכיר בכך שהעולם הנוצרי עשה בעשורים האחרונים עבודה משמעותית וחסרת תקדים בהתמודדות עם המורשת הזו. העבודה הזו אמנם טרם הושלמה ויש עוד הרבה מה לפתור, אך חובה עלינו לראות את הצעדים שננקטו ולהכיר באומץ שנדרש כדי לממש אותם. המהלך המכונן ביותר בהקשר זה הוא הצהרת "נוסטרה אטאטה" ("בעת הזאת") שפורסמה על-ידי הוותיקן בשנת 1965. היה זה רגע מהפכני שבו הגיע לידי מיצוי כינוס של מאות בישופים שנמשך כמה שנים (וועידת הוותיקן השנייה) כדי לנסח מחדש את יחס הכנסייה לעולם המודרני ובכלל זה את יחסה העדכני ליהדות. בהצהרה זו נקבע כי אין להאשים את היהודים החיים כיום ברצח ישו, נוצרים נקראו לקיום קשר חי ואקטיבי עם יהודים, וגונו בתוקף כל צורות האנטישמיות.

כדי להבין את גודל המאורע, כדאי שנתבונן פנימה. דמיינו בנפשכם את כל גדולי התורה ורבני העולם מכל החוגים והעדות, מתכנסים יחד למקום אחד, ומשנים בהסכמה רחבה הלכות פסוקות או תפיסות היסטוריות בנות מאות ואלפי שנים. כיהודים אורתודוקסים הנאמנים למסורת ולשלשלת הפסיקה, קשה מאוד לדמיין מחזה כזה, של אסיפת רבנים המשנה למשל סעיפים בהלכות כשרות או שבת. דווקא בשל כך, עלינו להעריך את עוצמת השינוי שהתחולל בעולם הנוצרי. גם אם לעיתים הוא מרגיש מאוחר מדי או בלתי מספק. עצם היכולת של גוף דתי כה שמרני להודות בכשל היסטורי ולנסח מחדש את ההגות הדתית שלו, ראויה להערכה עמוקה.

תהליך זה נמשך גם בימים אלו. האפיפיור הנוכחי, לאו ה-14, יוצא שוב ושוב בקריאות נחרצות נגד האנטישמיות ורואה בה חטא נגד האלוהות עצמה. אכן, גם כאן אין אור בלא חושך. למשל, יש מקום לביקורת נרחבת ביחס לעמדותיו השוללות את המלחמה באיראן. אך כדאי להפריד בין מחלוקת פוליטית לגיטימית לבין יד מושטת לפיוס תיאולוגי. האם אנו באמת מעוניינים לטרוק את הדלת בפני מי שמנסה, כנגד כל הסיכויים, לנקות את דתו משנאת ישראל? האם נשיב בביזוי ובניתוץ פסלים לתהליך פיוס שנבנה בעמל רב כבר שישה עשורים? הרי זוהי בדיוק ההזדמנות להראות לעולם שאנו יהודים ריבונים ובני חורין, המסוגלים להבחין בין אויב לבין מי ששינה את דרכו ומבקש בקרבתנו. עת ריבונות איננה עת גלות. יש להבדל זה השלכות לא רק פנים-יהודיות אלא גם ביחסינו לעמים מסביב. חלף התנהגות המבזה אותנו והמעכירה אותנו בעיני העמים – יש לנו, כיהודים במדינת ישראל – הזדמנות להראות חכמת ישראל ומוסריותו לעיני העולם כולו. ראויים אנו שיתקיים בנו חזון הנביא ישעיה: "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ".

ד"ר צבי לובושיץ, חוקר מיסטיקה יהודית, יזם חינוכי ומנהל מיזם 'כזוהר הרקיע' ללימוד זוהר יומי.

יצחק מור, ממייסדי כתב העת "השילוח", כיום תלמיד לתואר שלישי בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית.

להמשך הקריאה

לקריאה בנושאים הקשורים למאמר

הפרסום הקודם והבא באתר

לכל המאמרים והרשימות ← · לכל רשומות הבלוג ←