מאמרים ורשימות · בלוג

אמונת ישראל: ההרמוניה שנשכחה

אותיות עבריות וצורות מעגליות המשולבות בשכבות

פוסט 2 מתוך 2.

בפוסט הקודם טענתי שהעמדה המזלזלת בתרבויות אליליות מעידה על בורות.. תרבויות המזרח הקדום ודתות מזרח אסיה הן מערכות מעמיקות ומורכבות שאין לזלזל בהן. עובדי אלילים אינם טיפשים. בפוסט הקודם ביקשתי להתווכח – כאן אני מבקש לאחד ולאחות. כעת אציע מהי בעיני מהות האמונה הישראלית. זוהי אמונה שלא שוללת את אמונות הגויים: לא מבחינה היסטורית, וחשוב מכך – גם לא מבחינה תיאולוגית. זוהי עמדה יהודית אותנטית שמצד אחד נאמנת לאלוהי ישראל, ומאידך גיסא איננה שוללת את אלוהי הגויים.


פרשת לך־לך מחזירה אותנו אל שורשי האמונה.
מה בעצם גילה אברהם אבינו?
האם היה "הראשון שהאמין באל אחד" – או שמא הראשון שהבין את אחדותם של כל הכוחות כולם?

במשך דורות התרגלנו לזהות את אמונת ישראל עם המונותאיזם או המונותאיזם הפילוסופי: אין אלא אל אחד, וכל מה שמכונה “אל” או “מלאך” או “כוח” – איננו אלא דמיון שווא.
כך כתב הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה:

“בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדולה… אמרו הואיל והאל ברא כוכבים וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם ברום – ראויים הם לשבחם ולפארם, וזהו רצון הבורא.”

ומכאן נולד השיבוש, אומר הרמב"ם, עד שנשתכח שם ה׳ מפי כל.
במילים אחרות: מסעו של אברהם, לשיטתו, הוא מסע של שלילה – דחייה של כל כוח ביניים, ניקוי העולם מכל סמכות רוחנית זולת האחד הנבדל. מאז הרמב"ם וביתר שאת בהגות היהודית המודרנית (הרמן כהן לדוגמה) – הפכה תפיסה זו ליסוד כל "דת התבונה": יהדות אמיתית פירושה שלילה מוחלטת של כל תיווך או כוח אחר, ובניסוח קיצוני: של כל פן מיתולוגי.
האל הוא אחד, נבדל לחלוטין, וכל מה שממוצע בינו לבין העולם – הוא טעות.

אבל ביהדות הקדומה, ובקבלה שלאחריה, שמור זיכרון אחר: אמונת ישראל איננה רק אמונה באל אחד – אלא אמונה באחדות ההרמונית של כוחות רבים. לא ביטול העולם אלא חיבורו.

כך מלמד ר׳ יוסף גיקטילה בשערי אורה:

“אין לך להאמין דברי ריקות של כמה ריקים שאומרים שאין כוח באלהי העמים… אלא דע והאמן כי ה׳ יתברך נתן כוח וממשלה ביד כל שר ושר משרי האומות לדון את עמו ואת ארצו.”

כלומר – יש ממש בכוחות האומות. ישנם שבעים שרים של אומות העולם ואינספור מלאכים וכוחות חיוביים ושליליים. הקבלה, הזוהר, ספרות ההיכלות, הפיוט ומדרשים מאוחרים מלאים מרעיון זה. כל עם מונהג על ידי שר רוחני, מלאך או כוח עליון – וישראל מונהגים בידי ה׳ עצמו. זו גם משמעות דברי חז"ל על שרו של עשו, על מיכאל שר ישראל, ועל השרים העליונים של בבל, מדי ויוון. העולם, לפי אמונה זו, איננו שטוח ו'נקי' – אלא רב־ממדי ומלא מלאכים (אכן: ה'רציונליסטים' שוללים ומזלזלים גם באמונה במלאכים או בקדושים – אחת מן האמונות היהודיות הרווחות ביותר, הנתפסת בעיניהם כ'עממית'). אלוהי ישראל הוא ראש ההיררכיה, ראש הפנתיאון – המקור העליון שממנו שואבים השרים את כוחם, אך אין הם דמיונות. הם קיימים באמת, פועלים באמת, וכל אומה פונה אל שורשה הרוחני.

זו גם כוונת הפסוק במיכה:

"כִּי כָל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו, וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה׳ אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד."
לא שלילה של אחרים – אלא הודאה במציאותם. כל עם הולך בשם כוחו השורשי, ואנו – בשם ה׳, עליון על כולם.

ובאמת לפי הזוהר, מסע הגילוי של אברהם אחר לגמרי. אברהם לא נשלח לבטל את הכוחות, אלא להכיר בהם ולזהות את מקורם. המסע שלו איננו מסע של ניתוק מן העולם אלא של העמקה בתוכו, עד לגילוי הנקודה שממנה נובעים כל הכוחות כולם.

כך נאמר בזוהר (לך־לך, דף עח):

“הקדוש ברוך הוא נתן לאברהם רוח של חכמה, והיה יודע ומצרף צדדי ישוב העולם… וידע את הכוחות הממונים על צדדי הישוב. כשבא לנקודת אמצע הישוב, שקל ולא היה עולה בידו… ראה שהכוח שעליה עליון, עמוק ונעלם, וממנו נשתל כל העולם. אז ידע כי זהו הכוח העליון שממנו יוצאים כל שאר הכוחות הממונים על כל צדדי העולם, וכולם אחוזים בו.”

במילים אחרות – אברהם עבר בין המדרגות, למד להכיר את השרים, הממונים והמלאכים, עד שהגיע למקום שבו אין עוד מדרגה שמעליה, אל הכוח שממנו נובעים כולם. שם גילה את ה׳ – לא כשלילה של הכוחות, אלא כמי שמחיה אותם. על פי הזוהר, מסעו של אברהם איננו מסע של שלילת התרבות הפוליתאיסטית כשקר, אלא הבנה שהיא אמת חלקית — שכל כוח רוחני בעולם מחובר לשורש עליון ממנו הוא יונק. וכך גם נאמר במקום אחר בזוהר (פרשת יתרו):

“אסור לבזות אלהי העמים האחרים, כי ברשותי עומדים ומנהיגים את העולם.”

כלומר, לפי הזוהר, אין לבזות את אלוהי העמים – לא משום “סובלנות” אלא מפני שכל כוח, כל שר, כל דימוי אלוהי בתרבות אחרת – יש לו שורש רוחני אמיתי במסגרת ההנהגה האלוהית הכוללת. הזלזול באמונות אחרות איננו רק גסות רוח – הוא כפירה במבנה האלוהי של המציאות.

כשהרמב"ם דיבר נגד “עבודת כוכבים”, הוא ביקש לטהר את התודעה מן המיתוס, להפוך את האמונה לשכלית. אבל תוך כדי כך – נעלמה ההבנה העמוקה שהאל מתגלה דווקא דרך אותם מתווכים, דרך המלאכים, הכוחות, השרים, הקדושים. המונותאיזם הפילוסופי רואה בעולם התרבות האלילי אשליה, ואילו התפיסה המיסטית-הרמוניסטית רואה בו כלי להופעת האלוהות.

במובן זה, ישוע, קרישנה, זאוס או הרמס – אינם "שקר" גמור, אלא בבחינה פנימית: דימויים אנושיים של כוחות אמיתיים במציאות הרוחנית. כמו מיכאל וגבריאל – גם הם סוג של מלאכים, ביטויים של השרים והכוחות שהבורא מינה על האומות.
הם אינם "אלוהים" במובן העליון והמוחלט – אך הם בני סמכות רוחנית ואטונומיה בתחומם. הם אלוהויות-משנה ומתווכים, שדרכם עוברת הארה כלשהי מן העליון. מכאן נובעת לא “סובלנות” אלא הבנה עמוקה: העולם מלא פנים של אלוהות.

האמונה המיסטית-הרמוניסטית רואה את המציאות כמערכת אלוהית חיה, שרשרת של השתלשלויות וכוחות. אין אל מול עולם, אלא אל בתוך עולם, המתגלה במדרגות, במלאכים, בנשמות צדיקים ובכוחות רוחניים. היא מקבלת את קיומם של קדושים, של אנשי מעלה, של מתווכים – גם בדתות אחרות – לא כסטייה מן האמונה, אלא כהמשך טבעי של הופעת האור.

המונותאיזם הפילוסופי, לעומת זאת, מוחק את כל השכבות הללו:
במקום מלאכים – מושגים.
במקום שרו של עשו – הטבע.
במקום ריבוי כוחות מתואמים – מערכת סגורה של חוקיות עיוורת.
ביקשו 'אחדות' – וקיבלו ריק.


רבים וטובים שאלו אחרי השבעה באוקטובר: מה בין אמונת היהודים לאמונת מחבלי החמאס? ויפה שאלו: לפי השקפת המונותאיזם הפילוסופי אכן אין כל הבדל. לכן כתב הרמב"ם כי המוסלמים אינם עובדי עבודה זרה. לעומת זאת: התפיסה המיסטית-הרמוניסטית היא גישה אחרת לחלוטין, עמוקה יותר, יהודית יותר. עבור האיסלאם הרדיקלי כל שאיננו מוסלמי בן מוות הוא – יהודי, נוצרי, הינדי או זורואסטרי. האם נמשיך לחלוק עמם את אותה אמונה? האין למסורת היהודית בשורה אנושית-אוניברסלית יותר? האם לא ראוי להציב אלטרנטיבה אמונית שרואה בטוב לא רק את בני דתות 'אברהמיות' אלא גם את דתות הדהרמה שמספר מאמיניהן הוא למעלה ממיליארד וחצי בני אדם?

הגיע השעה לשוב אל התפיסה ההרמוניסטית – לא כפשרה רכה אלא כאמת עמוקה. עמדה היודעת שהעולם כולו מלא נוכחות, שכל כוח יש לו שרו, וכל תרבות ניזונה משרשה הרוחני. אמונה שמבינה כי ישראל אינם שוללים את קיומם של האחרים, אלא מהווים את ציר האחדות שממנו הם יונקים. ה' איננו “במקום” כל הכוחות – הוא השורש שמחברם. האמונה ההרמוניסטית אינה פחות יהודית – אלא יותר נאמנה למקרא, לחז"ל, ולקבלה. נפתרות בכך אינספור 'בעיות' פרשניות. החל מעצם כינוי אלוהי העמים 'אלוהים'. היא משיבה לעולם את הממד המיתי והחי שלו, בלי לוותר על אחדותו של האל. אמונת ישראל איננה לא “מונותאיזם” ולא “רציונליזם”, אלא אחדות רבת פנים – כשם שגוף האדם איננו איבר אחד אלא מערכת אחת של אברים רבים, כך גם האלוהות מתגלה במערכות אינסופיות של השפעה.

זהו סוד אמונתו של אברהם: לראות את האחדות בתוך הריבוי, ולא מחוצה לו. ללכת אל הארץ אשר יראהו ה׳ – אל מרחב שבו כל כוחות העולם מתכנסים, אך נשארים עצמם. זוהי אמונת ישראל המקורית – אמונת ההרמוניה.

להמשך הקריאה

לקריאה בנושאים הקשורים למאמר

הפרסום הקודם והבא באתר

לכל המאמרים והרשימות ← · לכל רשומות הבלוג ←