למה מדרש 'אברהם שובר פסלים' הוא הדרך הגרועה ביותר להבין 'עבודה זרה'?
חלק 1 מתוך 2.
השבוע נקרא את פרשת לך־לך. התורה אינה מספרת מדוע אברהם נבחר על־ידי האל. היא שותקת ואינה מגלה דבר על קורותיו של אברהם בטרם עזב את חרן. את החסר הזה משלים המדרש. ונדמה שאין מדרש מוכר ממנו – סיפור אברהם והפסלים.
אנו מכירים את הסיפור מאז גן הילדים ומספרים אותו שוב ושוב, לרוב כביטוי לעוז רוחו ואמונתו היצוקה של אברהם מחד, וכראיה לאיוולתה של עבודת האלילים מאידך.
זוהי תמצית הסיפור, על פי אתר אגדה:
תרח, אביו של אברהם, היה עובד אלילים.
פעם אחת יצא מחנותו וביקש מאברהם להחליפו כמוכר בחנות הצלמים והפסלים.
כאשר נכנס לקוח לחנות וביקש לקנות פסל, שאל אותו אברהם: “בן כמה אתה?”
ענה לו: “בן חמישים.”
אמר לו אברהם: “אוי לאותו אדם שהוא בן חמישים שנה וסוגד לפסל שנוצר רק אתמול.”
התבייש הלקוח והלך לו.
פעם אחת נכנסה אישה לחנות והביאה מנחת סולת כקורבן עבור האלים.
קם אברהם, לקח מקל, שבר את הפסלים, ושם את המקל ביד הפסל הגדול שבהם.
כשאביו נכנס לחנות ושאל מדוע כל הפסלים שבורים, אמר לו אברהם:
“כשהגיעה האישה עם מנחת הסולת, החלו הפסלים לריב זה עם זה: זה אמר – אני אוכל ראשון, וזה אמר – אני אוכל ראשון. קם זה, הגדול ביניהם, ולקח מקל ושבר את כל שאר הפסלים.”
אמר לו תרח אביו: “אתה צוחק עליי? האם הפסלים יכולים לעשות דבר מעצמם?”
אמר לו אברהם: “אוזניך שומעות את מה שפיך מדבר?”
הבה נעיין בסיפור בצורה ביקורתית.
כיצד אברהם משכנע את הלקוחות שלא לרכוש פסלים? טיעוניו חלשים למדי. צ’ארלי קירק הוא לא. למרבה המזל הלקוחות בסיפור שותקים במבוכה. אך נניח לרגע שניתן ללקוחות הללו, עובדי האלילים המבוגרים, להשיב – מה היו עונים לו?
חוקר המקרא הדגול יחזקאל קויפמן טען כי התנ״ך לא הבין את עובדי האלילים. או שבאמת לא הבין, או שהבין היטב אך לעג להם בכוונה. הוא מייצר קריקטורה של “עבודת אלוהים אחרים” ואינו מתייחס ברצינות למה ש“עובדי האלילים” באמת חשבו. קל להבין את זה: בשעת פולמוס אנשים באמת לא מנסים להבין לעומק את היריבים שלהם אלא רואים אותם כטפשים או מושחתים או הזויים. מאבקי ימין-שמאל בימינו הם דוגמה מצוינת. זה לא שהעמדה של הצד השני לא נגישה אלא שאף אחד לא מעונין לקחת אותה ברצינות
בכל אופן, לפי המידע שבידינו, מן הסתם היו עונים שאברהם טועה בהבנתו: שהפסל הוא רק דמות של האל – מעין כלי מתווך מקודש; שיש צורך ב“טקס חניכה” לפסל על־ידי כהן דת; שהנוכחות הרוחנית של האל עוברת אל הפסל בעקבות התפילות אליו. אין מדובר סתם בגוש סלע בעל כוח. במציאות לא קיימים אנשים כל כך חסרי ביקורת עצמית. ואם ישנם – אזי מדובר בשכבות עממיות ביותר, לא בכתבי הקודש של המלומדים ולא בתיאולוגיה או הקוסמולוגיה הרשמית. לדוגמה: המחקר כיום יודע שכמעט אין בנמצא פנתאון אלים פוליתאיסטי שבו האלים שווי־מעמד. כמעט תמיד ישנו אל אחד הנתפס כעליון, בעוד האחרים הם ייצוגים או כוחות שלו – מעין מלאכים.
למה המבט התנ״כי דומה?
לאדם שיראה בודהיסט מגיש מנחה לפסל הבודהה ויסבור שמדובר באידיוט גמור. אילו היה ניגש אליו, מדבר עמו או קורא בכתבי הקודש הבודהיסטיים, היה מגלה שהבודהה איננו אל, שהפסל הוא ייצוג ולא מהות, וממילא אין שום ציפייה ש“יאכל את התקרובת”. המעשה הפולחני הוא למעשה פעולה מנטלית שתפקידה היזכרות בדרך הבודהה המובילה להארה, תוך הקרבה מודעת של רכוש פרטי כדי להתגבר על האגו ולהשתחרר מאשליית ה“אני”. (זו כמובן רק וריאציה אחת מני רבות.)
הבעיה שלנו היא שמעולם לא התגברנו על נקודת המבט התנ״כית.
התנ״ך השפיע כל כך על החשיבה שלנו, שעד היום רוב היהודים – וגם המוסלמים והנוצרים – משוכנעים ש“עבודת אלילים”, “פאגניות”, או איך שלא נקרא לזה, היא באמת מגוחכת ומטופשת. רובנו כלל לא ניסינו להבין את ההיגיון שמאחורי תרבויות המזרח הקדום. אך מי שכן ניסה – מגלה דבר מפתיע: שהתנ״ך לא הבין, ואף לא ניסה להבין, במה הם מאמינים. האם הבבלים, הפרסים והאשורים באמת עבדו לפסלים וחשבו שהם מסוגלים לפעול? אולי היו כאלה, אך המלומדים שבהם הסבירו היטב כיצד האלים השונים מייצגים כוחות בטבע, קשורים לתופעות אסטרולוגיות, ופסליהם הם ייצוגים מקודשים השונים מן האלים עצמם.
הסוגדים לפסלים אינם מאמינים שהפסל עצמו הוא האל, אלא שהוא מייצג כוח או ישות גדולה ממנו. בבהגווד־גיטה, מן המאה הרביעית לפני הספירה, מסביר המחבר כי עדיף לעבוד את אישיותו של האל קרישנה, מפני שקל יותר לאדם לדבוק בישות בעלת דמות ופנים מאשר באלוהות מופשטת. התפיסות ה“אליליות” הן לכל הפחות לא פחות רציונליות מן האמונה המקראית. אך רובנו “בלענו את הגלולה הכחולה” בגיל כה צעיר, שאין לנו אפילו מודעות לכך שקיימת גם גלולה אדומה.
המבט שלנו על תרבויות או דתות לא־מונותאיסטיות שגוי מן היסוד.
כדי להמחיש עוד מעט את העניין, דמיינו רב־מטיף אורתודוקסי המספר על ביקורו בניו יורק:
“פעם אחת הייתי ב‘טיים סקוור’ שלהם — כיכר של אורות וצלצולים. על כל מסך דיסני, על כל פינה המבורגר בגודל של ראש, ועל כל לב — פרסומת לאהבה של פלסטיק. ואלו הם, רבותיי, ה‘ערכים האמריקאיים’: פוטבול במקום תפילה, כסף במקום נשמה, ובורגנות במקום רוח.”
נשמע מוכר? ברור שדוברים מסוג זה, המצויים בקרבנו למכביר, רואים רק צד אחד של התרבות האמריקאית.
הדובר לא הבין את ערך החירות הגלום באותם מראות עצמם: את החופש לבחור, את ההישגיות, את מיצוי הפוטנציאל האנושי וההתפתחות שבספורט, ואת חופש המצפון שמונח מתחת לכל זה. דמיינו לרגע מצב הפוך: זר מגיע לכותל בהושענא רבה ומדווח: היהודים רוקדים עם קורבנות מן הצומח בעודם סוגדים לקיר אבנים עתיקות (ככה מדווחים באל ג'זירה פחות או יותר, וכך נוצרים תיארו יהודים הרבה שנים). האם לא הייתם נעלבים?
קריקטורת “העבודה הזרה” עברה מן התנ״ך אל חז״ל, והתמידה במשך מאות שנים. כך חשבו היהודים, ובעקבותיהם גם הנוצרים והמוסלמים – ללא שמץ של ניסיון להבין. התמונה החלה להשתנות בעקבות גילוי העולם החדש והמפגש המתעצם בין אירופים לתרבויות הילידיות באמריקה, וכן עם דתות סין והודו. בתחילה הסבירו האירופים את תרבויות אלו בעיקר על פי התנ״ך, תוך לעג וביזוי (באותה תקופה לעגו גם ליהודים ודתם ה“משונה”). למעשה, רבים מן המלומדים הנוצרים בחנו את הדתות הלא־אירופיות על סמך תיאוריו של הרמב״ם את דת הצאבה במורה הנבוכים. זה היה המקור המפורט ביותר להסבר מהי “עבודה זרה”, ולאורו ניסו האירופים להבין את הבודהיזם וההינדואיזם. כך נולדו מדעי הדת והאנתרופולוגיה. אולם לאחר מאתיים שנות לעג והגחכה, היה ברור שהתנ״ך והרמב״ם אינם דרך טובה להבין את התרבויות הללו. בעקבות זאת התעצבו הדיסציפלינות הללו מחדש – מדעיות יותר, זהירות יותר, ומודעות יותר למשקפיים התרבותיים שדרכן הן מתבוננות.
כאשר התגלו שרידי תרבויות המזרח הקדום והחלה חקירה מעמיקה של מצרים העתיקה במאות ה־18 וה־19, כבר ניגשו החוקרים אליהן בזהירות, בענווה, ועם הרבה פחות משקפיים תנ״כיות. האנתרופולוגים יודעים כיום לומר כי גם התרבות ה“פרימיטיבית” ביותר – חבורת ציידים־לקטים בג’ונגל – כוללת חשיבה רעיונית עמוקה בהרבה ממה שנדמה במבט ראשון; שלעיתים דווקא הפשוטים ביותר הם דווקא מונותאיסטים. באופן דומה השתנה גם המחקר על היהדות, עד לעיצובו של חקר היהדות המודרני. המצב כיום רחוק משלמות, המחקר עדיין מוטה וסובל מהנחות מוצא מערביות, ובעיקר פרוטסטנטיות. אך למרבה המזל, איש כבר אינו מנסה להבין תרבויות ילידיות באמזונס על סמך ספר דברים.
אולם העולם הדתי מעדיף להישאר בבורותו.
אורתודוקסים הרואים עצמם מנועים מלעיין בספרות לא־יהודית עדיין תופסים את המזרח הקדום או את דתות הודו על סמך כתבי הקודש – לכל היותר על סמך הכוזרי או הרמב״ם.
הם ממשיכים לראות את “הדתות הפגאניות” כמטופשות, חסרות היגיון ואינפנטיליות. עדיין מגדירים את התרבויות הלא אברהמיות כ'תועבה'. אם ביחס לתרבות החיתית שנעלמה מזמן ניחא, אולם רבים מתייחסים כך גם לתרבויות מעמיקות ורוחניות שלהן מיליוני מאמינים כמו הבודהיזם וההינדואיזם. סיפור “אברהם והפסלים” ממשיך להופיע באתרי אינטרנט דתיים רבים כמקור שיש להתגאות בו. למרבה הצער, דתיים רבים מדי לא השתחררו מן הגננת (זה בסדר: רוב העולם המערבי עדיין שם). גם אותם שכבר אימצו תפיסה דתית רוחנית יותר, ורואים בעצמם “מאמינים בוגרים”, משום מה עדיין חושבים שעובדי האלילים הם בורים ואינפנטיליים. אך עצם העובדה שמדרש כזה נלמד גם מחוץ לגני הילדים מעידה על בחירה בבורות ובחוסר השכלה. הסיבה לכך היא כנראה שההבנה שתרבויות לא־מונותאיסטיות אינן מטופשות – מאיימת על האמונה, מאתגרת את המסר התנכ"י. ואכן, מי שמתגבר על חוסר ההשכלה והחשש מהרס האמונה, נאלץ להתמודד לפתע עם שאלות חדשות: אם ה“פגאנים” אינם כה טיפשים ואווילים – מה בעצם הבעיה איתם? או מן הצד האחר: מהו היתרון שלנו?
כאן צצות תשובות משונות שכולן אינן תקפות:
1) יש הטוענים שהמונותאיזם, או היהדות בפרט, “נכונים מבחינה היסטורית” לעומת דתות 'פגאניות'. אבל “אמיתות ההתגלות” שנויה במחלוקת אפילו בין הדתות האברהמיות עצמן, ובלתי סבירות כאמת היסטורית בעיני רבים, כולל מאמינים מערביים ויהודים.
2) יש הטוענים שהדתות המונותאיסטיות “רציונליות” לעומת 'חוסר הרציונאליות' האלילי. זוהי עמדה נוצרית-קולוניאליסטית יותר מאשר יהודית, שיהודים מערביים אימצו (כגון הרמן כהן). אך למען האמת הרציונליזם המדעי הופיע ביוון האלילית לא פחות, וגם בפילוסופיות ההינדואיות והבודהיסטיות.
3) אחרים טוענים שהמונותאיזם המציא את המוסר לעומת הברבריות של עובדי האלילים – וגם זה כמובן לא נכון. חוקי מוסר ומגבלות מלחמה קיימים גם במזרח הקדום, בשבטים באמזונס, ובתרבויות עתיקות כמו ההינדואיזם, שבהן רעיון הא־הימסה (אי־פגיעה) כחלק מכללי האתיקה הנובעים מ־דהרמה, תקף לא רק בשדה הקרב אלא גם בחיים החברתיים והרוחניים. במסורת היוגה ובבודהיזם, חלקם סבורים שאסור לא רק להרג בני אדם אלא גם כל יצור חי. מוסר איננו המצאה יהודית ובטח שלא המצאה 'מונותאיסטית' (ספרו עוד על 'מוסר מונותאיסטי לאנשי מסעות הצלב או לאיסלמיסטים קיצוניים).
אך אם אלו אינם ה'יתרונות' של אמונת ישראל – במה טובה אמונתנו מאמונת 'עובדי האלילים' או תרבויות המזרח הקדום?
או במילים אחרות: משהבנו שהמדרש על אברהם והפסלים איננו מלמד על מהות 'העבודה הזרה' אלא מרחיק אותנו מהבנה, עלינו לפתח דרך חדשה לחשוב על תרבויות לא מונותאיסטיות – עתיקות וקיימות כאחת. אין כוונתי כאן להשגת מידע: לשם כך נועדו מדעי הדתות והאנתרופולוגיה. כאן כוונתי לגישה תיאולוגית יהודית חדשה, כזאת שתאפשר לנו להתבונן על דתות אלו לא עוד בלעג או בהתנשאות, אלא מתוך הבנה שהן נושאות תפיסות עומק, מוסר ומשמעות שאינן נופלות, ולעיתים אף עולות, על שלנו. האם ניתן לנסח עמדה יהודית כזאת?
את דעתי אפרט בפוסט הבא בסדרה.
בינתיים – כתבו לי בתגובות:
מהו בעיניכם המסר של היהדות או של המונותאיזם בכלל, וכיצד הוא מתמודד עם תרבויות לא־מונותאיסטיות או לא־יהודיות?

