מאמרים ורשימות · בלוג

תנאף. תרצח. תחמוד.

דפי כתב אמנותיים, אותיות וצורות שחורות ואדומות

פרשת יתרו

1631. עובדי בית הדפוס המלכותי בלונדון, השלימו בעמל ויזע הדפסת מהדורה מפוארת של התנ"ך בתרגום לאנגלית. כוסות משקה הושקו והספרים הופצו בכל חנויות הספרים המובחרות בממלכה. אך עד מהרה התגלתה הטעות, שעתידה הייתה לרושש את כיסם: בעשרת הדיברות שבפרשת שמות, נשמטה המילה 'לא' או not לפני הדיבר השביעי: במקום 'לא תנאף' נדפס בטעות 'תנאף', ובעצם באנגלית 'היה נואף' (Thou shalt commit adultery). המלך צ'ארלס הראשון רתח מזעם. המדפיסים נקנסו בסכום עצום לשעתו וכלל העותקים נידונו לשריפה. עד היום מכונה מהדורה זו, שהפכה נדירה מאוד: 'התנ"ך המרושע' או 'תנ"ך הנואפים' (The Wicked Bible, The Adulterous Bible).

הסיפור משעשע, אך מעורר שאלה פרשנית ופילוסופית עמוקה: מהו מעמדן המחייב של עשרת הדיברות? האם מדובר על אוסף כללים 'אבסולוטיים' ואפילו מופשטים שאין לחרוג מהם לעולם – או שמא צווים נתונים לפרשנות שיש להבינם בתוך הקשר?

שאלה זו הטרידה את מחבר ספר הזוהר על פרשת יתרו. בדרשה מופלאה הוא מצדד באפשרות השנייה: אפילו עשרת הדיברות הן מצוות הטעונות פרשנות וסיוג. לדבריו, בכל שלושת הציוויים הפותחים את חמישיית הדברות השנייה – ישנו טעם (מטעמי המקרא) מפסיק, כלומר טִפְּחָ֖א בין מילית האיסור 'לא' לבין תוכן האיסור: "לֹ֥֖א תִּרְצָ֖ח – לֹ֣֖א תִּנְאָ֑ף – לֹ֣֖א תִּגְנֹֽ֔ב". פירוש הדבר – יש לקרוא את המילים: 'תרצח! תנאף! תגנוב!' עם סימני קריאה, ובמנותק ממיליות האיסור 'לא'. בקריאה ראשונה, דברי הזוהר נשמעים אבסורדיים, או אפילו מתחכמים. הם מעלים הרהורים על גבולות הפרשנות: אם ניתן להפריד אפילו בין מילת איסור ותוכנה – הרי ניתן לבטל כל משמעות סמנטית לכל טקסט שהוא, ובעצם להתיר כל איסור תורני מפורש. נראה את דבריו:

"לֹא תִרְצַח. לֹא תִנְאָף. לֹא תִגְנֹב. לֹא – יֵשׁ טַעַם מַפְסִיק בְּכָל שְׁלֹשֶׁת אֵלֶּה. וְאִם לֹא הָיָה טַעַם מַפְסִיק, לֹא הָיָה תִקּוּן לָעוֹלָמוֹת, וְיִהְיֶה אָסוּר לָנוּ לַהֲרֹג נֶפֶשׁ בָּעוֹלָם, אַף עַל גַּב שֶׁיַּעֲבֹר עַל הַתּוֹרָה. אֲבָל בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ הֶפְסֵק טַעַם – אָסוּר וּמֻתָּר.לֹא תִנְאָף – אִם לֹא טַעַם מַפְסִיק, אָסוּר אֲפִלּוּ לְהוֹלִיד אוֹ לִשְׂמֹחַ בְּאִשְׁתּוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה, וּבְמַה שֶּׁהַטַּעַם מַפְסִיק – אָסוּר וּמֻתָּר. לֹא תִגְנֹב – אִם לֹא הָיָה טַעַם מַפְסִיק, הָיָה אָסוּר אֲפִלּוּ לִגְנֹב דַּעַת שֶׁל רַבּוֹ בַּתּוֹרָה אוֹ דַעַת שֶׁל חָכָם כְּדֵי לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ, אוֹ דַיָּן שֶׁדָּן דִּין לְפִי טַעֲנָה שֶׁצָּרִיךְ לִגְנֹב אֶת דַּעַת הָרַמַּאי, וְלִגְנֹב אֶת דַּעַת שְׁנֵיהֶם כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת הַדִּין לָאוֹר. וּבְמַה שֶּׁמַּפְסִיק הַטַּעַם – אָסוּר וּמֻתָּר". (זוהר ח"ג, דף צג ע"ב).

הזוהר בשלו. לדבריו, לא רק שקריאה כזאת איננה אבסורדית אלא ש'תיקון העולם' – במובנו הגשמי והרוחני – תלוי בה. זאת מפני שאיסור גורף על רצח אוסר גם הרג חוטאים או רשעים הראויים למיתה. איסוף גורף על ניאוף פירושו איסור אינטימיות ותשוקה בין בני זוג, ואילו איסור גורף על גנבה איננו מותיר מקום לתלמיד 'לגנוב דעת רבו' על מנת לחלוק עליו, או לדיין לשאול שאלות מתוחכמות את העדים על מנת לבוחנם. עם זאת, בדיבר התשיעי 'לא תענה ברעך עד שקר' אין טעם מספיק – שהרי עדות שקר אסורה בכל מקום.

בדרשתו החריפה, מבקש הזוהר לעסוק בעצם בשאלה רחבה בהרבה – שאלת יישומם הפונדמטליסטי של חוקים או ערכים. הוא סבור, בהיגיון משפטי ואנושי פשוט – כי אפילו החוקים המוסריים העליונים ביותר, זקוקים לפרשנות. ניסיון ליישם ערכים אבסולוטיים במציאות באופן גורף וטהרני תיתקל בשרשרת של אבסורדים. תוכן הדיבר מתברר לאשורו מהעמדתו בהקשר אנושי מסוים ואין ליישמו ככלל גורף. באמירה זו, מבקש הזוהר להזהירנו לבל נתייחס לכל ערך שהוא, ואפילו צו אלוהי עליון – כפשוטו ממש. אל ננסה ליישם ערכים או אידיאליים כמובנם הליטרלי הנוקשה. במצוות האל דברים אמורים, קל וחומר לערכים אנושים מופשטים ('אחדות', 'שוויון', 'צדק'), אשר ניסיונות טהרניים ליישמם במציאות מולידים לרוב אסונות חברתיים, ההפוכים לחלוטין לתוכנם.

להמשך הקריאה

לקריאה בנושאים הקשורים למאמר

הפרסום הקודם והבא באתר

לכל המאמרים והרשימות ← · לכל רשומות הבלוג ←