מאמרים ורשימות · בלוג

מדוע הפסקתי לומר את הפיוט ״ויאתיו כל לעבדך״

שכבות נייר קרוע וכתב עברי אמנותי מול אות גדולה

אחד הפיוטים שזוכה לפופולאריות אדירה בשנים האחרונות בתפילות ימים נוראים, הוא הפיוט "וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ". בזכות מנגינה חדשה ומקפיצה, חריזה קלילה וסגנון בהיר – הפיוט הפך לאחד מרגעי השיא של תפילות ימים נוראים. התוכן פשוט וקל: תקווה להופעת מלכות השם בעולם, הכוללת את הציפיה כי כל עמי הארץ עובדי האלילים, ינטשו את פסיליהם, יעזבו את עצביהם, ויקבלו את עול מלכותו של הקב"ה עליהם.

הפיוט מייחל לכאורה להתגשמות התקווה היהודית האולטימטיבית – קבלת כל עמי הארץ את בשורת האמונה היהודית, והכרתם בו כאל אלוהי עולם, אל אלוהי ישראל והגויים. זוהי התקווה שמנוסחת בחדות גם בתפילת 'עלינו לשבח': "כָל-בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ… יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי-לְךָ תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ.

אולם, אם מתבוננים על הפיוט בעין ביקורתית, מבינים שהוא לא מנבא אוטופיה אלא טרגדיה נוראה. מהו הפירוש למעשה כי כל 'עובדי האלילים' ינטשו את אמונתם הישנה והשקרית? התשובה ברורה, גם אם לא נעימה לאוזן: פירוש הדבר הוא הכחדת מורשתן התרבותית של אינספור תרבויות אנושיות עתיקות ומפוארות: ממזרח אסיה ועד האיים באזור הפסיפי, ומן האזור הפסיפי עד תרבויות הילידים ביערות האמזונס, ומשם בחזרה לאזורנו, דרך היעלמות התרבויות השבטיות באפריקה. ואין מדובר רק על היעלמות קבוצות קטנות ופרימיטיביות באמריקה הדרומית, אלא גם על היעלמותם של הבודהיזם וההינדואיזם – מן התרבויות העתיקות, המפוארות והעמוקות ביותר שהתקיימו בהיסטוריה האנושית. ולא ניתן לטעון כי ההינדואיזם איננו פולותאיסטי או כי הבודהיזם איננו דת. בשתי תרבויות אלו אמונה בריבוי אלים וכוחות, ייצוג האלוהות באמצעות צלמים ופסלים, פולחן פסלים, ריבוי מקדשים וקורבנות. אילו אנו מייחלים ברצינות לכך ש: 'יִזְנְחוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם, וְיַחְפְּרוּ עִם פְּסִילֵיהֶם', פירוש הדבר הוא שאנו מקווים כי מאות אלפי מקדשים הינואיסטים ובודהיסטים – בהודו, נפאל, טיבט, סרי לנקה ותאילנד יחרבו עד היסוד.

האמנם לכך אנו מקווים? האם זוהי, בסופו של דבר הבשורה של עם ישראל לאנושות?

מבחינה הלכתית ניתן אמנם לחלק בין 'לא יהודים' לבין 'דתות', אך מבחינה מהותית זה בלתי אפשרי ולא הוגן. האם היינו שמחים שיקבלו אותנו כיהודים אתניים, אך יראו בבתי הכנסת אתרי פולחן שיש להשמיד? אפשר אולי ליישם את הפתרון ההלכתי שקבע המאירי כי אומות 'הגדורות בגדרי הדתות' אינן עבודה זרה. הוא החיל עיקרון זה על הנוצרים, וכך אפשר מגע בין יהודים לנוצרים בימי הביניים. אולם המאירי לא הלך עם העיקרון שלו עד הסוף. כנסיות הן לדעתו עדיין, וכך לדעת רוב מוחלט של הפוסקים כיום – בתי עבודה זרה. זוהי לפחות עמדה סבירה יותר מזו של הרמב"ם שקבע שהאיסלאם איננו עבודה זרה, אבל הנצרות (וכמובן הבודהיזם – כן). לדבריו יוצא שדעא"ש או חמאס הם מאמינים כשרים, אבל נוצרים אוהבי ישראל, או בודהיסטים שנזהרים לא לפגוע אפילו בנמלה – הם עובדי אלילים נוראיים. מותר להתפלל במסגד של דאע"ש, אבל אסור להיכנס אפילו לחצר מקדשו של דלאי למה או כנסייה של קתולים חובבי יהודים.

זאת ועוד, במאות השנים האחרונות היו ועוד ישנם ניסיונות לבער את 'העבודה הזרה' מן העולם. זוהי הייתה אחת המוטיבציות המרכזיות בהחרבה השיטתית של התרבויות הילידיות באמריקה בידי האירופאים. הנוצרים האמינו כי להם ההתגלות, להם המוסר ולהם התבונה. כיהודים הדבר נשמע לנו מוזר, אך האם איננו טוענים אותו דבר? אחת הסיבות שההיגיון הפוסט-קולוניאלי תפס במערב, היא שהמערב למד מעט עוונה והכיר בכך כי המוסר התבונה וההתגלות אינן נחלתו הבלעדית. האם כיהודים מאמינים אנו מחזיקים בעצם בעמדה הנוצרית? (יש הטוענים כי ללא מונותאיזם אין מוסר. הבל כזה, המשמש עיקרון יסוד בחיבורים כגון 'דת התבונה ממקורות היהדות' להרמן כהן – אין צורך לדון בו. וכי לא היו חוקי מלחמה בעולם העתיק? וכי לא נודע עיקרון 'אי הפגיעה של לצורך' או 'א-הימסה' בתרבות הודו העתיקה – הרבה לפני הולדת הנצרות?)

לעומת זאת, יש מונותאיסטים שעדיין סבורים כך. זוהי לדוגמה עמדתו המוצהרת של ארגון דעא"ש, שרודף קבוצות לא מונותאיסטיות ואפילו מפוצץ אתרים ארכיאולוגיים במרחב סוריה-עירק ששרדו מאז תקופת התנ"ך (כגון העיר תדמור האשורית). האם זוהי התקווה שלנו? הרמב"ם כתב כי הנצרות והאיסאלם סוללות את הדרך לאמונה היהודית. אך אם היה יודע באיזה אופן – עדיין היה סבור כך?

ניתן לתרץ ולטעון כי התקווה היהודית היא שקבלת כל עמי העולם את האמונה היהודית תיעשה מרצון, מאהבה וללא מאבק. זאת אפשרות שאיננה מניחה את הדעת: גם לפי עמדה משיחית ניסית ובלתי־אקטיביסטית עדיין איננו רואים בהינדואיזם למשל דת ברת קיימא, ובמקדשי האלים הרבים הפזורים בהודו כאתרי פולחן זר שראוי להיעקר.

לעמדה כזאת השלכות קשות על היכולת שלנו כיהודים לנהל קשרים עם לא-יהודים בעולם גלובלי. הודו היא מעצמה עולה שלה קשרים מתהדקים עם ישראל. האם האמונה היהודית מחייבת אותנו לקוות כי חלק גדול מתרבותה יימחק?

זוהי אכן בעיה חמורה, אך אני סבור כי ניתן לפתור אותה. אך לשם כך התיאולוגיה שלנו צריכה להשתנות וגם הליטורגיה שלנו צריכה להשתנות.

1. התיאולוגיה שלנו צריכה להשתנות, עלינו לנסח אמונה שאיננה מקווה להיעלמות האלילים ומקדשיהם. האין זו סתירה של מהות האמונה היהודית? במובנים רבים – כן. אבל ישנם מקורות יהודיים שמציעים כיוון שונה מן המקובל, כזה שניתן לבנות עליו מסד רעיוני חדש. קחו לדוגמה את הפסוק: "כִּי, כָּל-הָעַמִּים, יֵלְכוּ, אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו; וַאֲנַחְנוּ, נֵלֵךְ בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ–לְעוֹלָם וָעֶד" (מיכה ד, ה). באופן מפתיע הא מופיע מייד אחרי נבואת אחרית הימים המתארת בדיוק את ההיפך:

א וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ עָלָיו, עַמִּים. ב וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה וְאֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם.

כיצד הדברים מתיישבים זה עם זה? שאלה טובה. אך ברור כי לפי חזונו של מיכה, נהירת העמים לירושלים איננה סותרת את התמדת הפולחן הלא-מונותאיסטי שלהם. כבר בפשט הפסוקים ישנה תמונה אחרת מן המקובל לחשוב, ומן הנזכר בפיוט 'ויאתיו' או ב'עלינו לשבח'.

כיוון אחר מצוי בקבלה. לפי המקובלים – אמונותיהם של עמי העולם אינם 'הבל וריק'. אלילי העמים הם ישויות בעלות כוח, מעין מלאכים. הקב"ה הוא אמנם האל הגדול והעליון, וליהודים מותר לעבוד אותו, ואותו בלבד. למעשה הדברים נזכרים ברמז בפרשת השבוע – האזינו:

ח בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם.

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ט כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

פירוש הדבר: חלקם של ישראל הוא הקב"ה, אך לשאר העמים 'חלק' באלוהיהם שלהם. 'עליון' הוא שהנחיל נחלות ואלוהים לבני אדם, כאשר ל'יעקב' ניתן חלק בהשם.

דברים דומים כותב ר' יוסף גיקטילה, מראשי המקובלים בספרד במאה השלוש עשרה:

התבונן שאמר הנביא: 'כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם יהו"ה אלהינו לעולם ועד' (מיכה ד, ה). ואין לך להאמין דברי ריקות של כמה ריקים שאומרים שאין כוח באלהי העמים ואינם נקראים אלהים. אבל יש לך לדעת כי ה' יתברך נתן כוח וממשלה ושבט ביד כל שר ושר משרי האומות לדון ולשפוט את עמו ואת ארצו, ונקרא שם השר 'אלהים' לפי שהוא שר ושופט את בני ארצו.

2. הליטורגיה שלנו צריכה להשתנות. עלינו לשנות נוסחים של כמה תפילות. לשם השוואה, מתפללים רבים שינו את נוסח תפילת 'נחם' כך שלא יאמר בו עוד כמה ירושלים אומללה וחרבה מבלי בניה. אמירות מעין אלו הן שקר וכפיות טובה כלפי המציאות. באותה מידה, אם אנשי אמת אנחנו – איננו יכולים להתפלל להיעלמות הבודהיזם אם איננו מאמינים בכך. לכל הפחות ניתן להתפלל כי כל עמי עולם יכירו בהקב"ה כאלוהי היהודים, מבלי לייחל כי ינפצו את פסיליהם.

אני סבור כי אתגר הגוי הלא מונותאיסטי הוא האתגר הכי גדול של המאה העשרים ואחת. לא היה זה אתגרם של אבותינו בימי הביניים. הם הכירו רק נוצרים ומוסלמים. אחורה בזמן – זהו אתגר מקראי שאנו שבים ונדרשים אליו כעת.

להמשך הקריאה

לקריאה בנושאים הקשורים למאמר

הפרסום הקודם והבא באתר

לכל המאמרים והרשימות ← · לכל רשומות הבלוג ←