״עוּלוּ אֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין״
מנהג הזמנת ה'אושפיזין' לסוכה מקורו בזוהר. במהלך הדורות נקבעו נוסחים שונים להזמנת האושפיזין, ואף סדרם המדויק מצוי במחלוקת (לפי נוסחים אחדים יוסף הרביעי ואהרון השישי, ולפי נוסחים אחרים, המתאימים לספירות – אהרון החמישי ויוסף השישי). מנהג האושפיזין הוא לכאורה 'מיסטי' מובהק. אנו מזמינים את נשמות הצדיקים או את הספירות המזוהות עימן (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות) – לשבת עימנו בסוכה. בכל לילה אנו זוכים לחברתו של אחד מאבות האומה או הספירות: בלילה הראשון – אברהם ובאחרון – דוד.
דברים אלו ידועים לכל. אלא שעיון בדרשת הזוהר על הזמנת האושפיזין מלמד כמה דברים מעניינים על מהות המנהג – עניינים שאינם ידועים כל כך. האחד עניינו משמעותו המיסטית של המנהג. השני – ולחלוטין בלתי ידוע – משמעותו החברתית.
א. משמעותו המיסטית
הזוהר מכנה את הסוכה 'צִלָּא דִּמְהֵימְנוּתָא' – צל האמונה. הנוסחה 'X דמהימנותא' ידועה ממקורות נוספים בזוהר. המקבילה המפורסמת ביותר עניינה שלוש סעודות השבת שהן: סעודות האמונה – 'סְעוּדָתָא דִּמְהֵימְנוּתָא'.
רַבִּי שִׁמְעוֹן כַּד הֲוָה אָתֵי לִסְעוּדָתָא, הֲוָה אָמַר הָכִי, אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא.
תרגום: רבי שמעון, כאשר היה בא לסעודה היה אומר כך: התקינו סעודת האמונה העליונה, התקינו סעודת המלך.
לפי הזוהר סעודות השבת הן לא סתם ארוחות, אלא הם ביטוי של אמונה. ברמה אחת – אמונה אוfaith היא לא רק פעולה מנטלית, עניין שבמחשבה. האמונה באה לידי ביטוי בפעולה. סעודות השבת, המעידות על הבריאה ועל האמונה הן 'פעולה של אמונה' acting out of faith. ברמה השנייה, העמוקה והמסתורית יותר, סעודות השבת הן אירוע סקרמנטלי. לפי הזוהר, בכל אחת מסעודות השבת אנחנו מזמינים אלינו את אחד הפרצופים האלוהיים: בליל שבת – השכינה; בשבת בבוקר – עתיקא קדישא; בסעודה שלישית – זעיר אנפין. שירי האר"י לסעודות השבת, המיוסדים על הזוהר, מבטאים עניין זה בשלמות: האלוהות משתתפת עמנו בסעודה וחולקת לנו שפה וברכה. סעודת ה'אמונה' פירושה סעודה שבה מושא ה'אמונה' נוטל חלק. או אם תרצו: 'אמונה' כאן פירושה מסתורין, וסעודת השבת דומה במשהו לטקס המיסה הנוצרי.
כל זה מזכיר מאוד את מנהג האושפיזין. ואכן כך! הסוכה היא 'צל האמונה', ואל הסעודות הנערכות ב'צל האמונה' אנו מזמינים את האבות או הספירות. האלוהות משתתפת עמנו במצווה ויושבת עמנו בסוכה. כך עולה בבירור מדרשת הזוהר שעוסקת באושפיזין (ח"ג, קג-קד):
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ יָתִיב בְּמָדוֹרָא דָּא, צִלָּא דִּמְהֵימְנוּתָא, שְׁכִינְתָּא פַּרְסָא גַּדְפָהָא עָלֵיהּ מִלְּעֵילָּא, וְאַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקַיָּיא אָחֳרָנִין שַׁוְיָין מָדוֹרֵיהוֹן עִמֵּיהּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, אַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקַיָּיא, וְדָוִד מַלְכָּא, שַׁוְיָין מָדוֹרֵיהוֹן עִמֵּיהּ… וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחְדֵּי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, בְּאַנְפִּין נְהִירִין, בְּאוּשְׁפִּיזִין אִלֵּין דְּשַׁרְיָין עִמֵּיהּ.
בֹּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יוֹשֵׁב בַּמָּדוֹר הַזֶּה, צֵל הָאֱמוּנָה, הַשְּׁכִינָה פּוֹרֶסֶת אֶת כְּנָפֶיהָ עָלָיו מִלְמַעְלָה, וְאַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים אֲחֵרִים שָׂמִים אֶת מְדוֹרָם עִמּוֹ. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים וְדָוִד הַמֶּלֶךְ שָׂמִים מְדוֹרֵיהֶם עִמּוֹ.
בהמשך מתואר כיצד נהג רב המנונא סבא להזמין את האושפיזין. כאן המקור לנוסח התפילה המוכר לכל:
כִּי הָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, כַּד הֲוָה עָיֵיל לַסּוּכָּה הֲוָה חַדֵּי, וְקָאִים עַל פִּתְחָא לַסּוּכָּה מִלְּגָאו, וְאָמַר נְזַמֵּן לְאוּשְׁפִּיזִין. מְסַדֵּר פָּתוֹרָא, וְקָאִים עַל רַגְלוֹהִי, וּמְבָרֵךְ, וְאוֹמֵר בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין עִלָּאִין, תִּיבוּ. תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזֵי מְהֵימְנוּתָא, תִּיבוּ.
רַב הַמְנוּנָא סָבָא, כְּשֶׁהָיָה נִכְנָס לַסֻּכָּה הָיָה שָׂמֵחַ, וְעוֹמֵד עַל פֶּתַח הַסֻּכָּה מִבַּחוּץ וְאוֹמֵר: נְזַמֵּן לָאוֹרְחִים. מְסַדֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן, וְעוֹמֵד עַל רַגְלָיו, וּמְבָרֵךְ וְאוֹמֵר: בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. שְׁבוּ אוֹרְחִים עֶלְיוֹנִים, שְׁבוּ. שְׁבוּ אוֹרְחֵי הָאֱמוּנָה, שְׁבוּ.
אם כן – צל האמונה כמוהו כסעודת האמונה השבתית. בשניהם אנו מקיימים מצווה ומזמינים את האלוהות לבחינותיה השונות לשבת עמנו. הערה נוספת בעניין זה: לפי המתואר כאן, יש להזמין את האושפיזין כולם בכל יום. עניין זה רמוז בנוסח הברכה ("בְּמָטֵי מִינָךְ אַבְרָהָם אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי") אך בהבלעה. אנו רגילים להזמין צדיק אחד בכל ערב. נקודה זו מסבירה אולי את המחלוקת בין ה'סתמא' של הזוהר הסבור כי אברהם וחמישה צדיקים מגיעים לסוכה, לבין רבי אבא שכולל ביניהם גם את דוד. לדעת רבי אבא אנו מזמינים את שש ספירות הבניין-האבות ואת השכינה-דוד, כלומר את 'קודשא בריך הוא ושכינתיה'. אבל לדעת הסתמא אנו מזמינים רק את זעיר אנפין. אולי משום שהסוכה עצמה היא בחינת השכינה. אולי אני צודק, אך אינני משוכנע בכך.
ב. משמעותו החברתית
בהמשך הדרשה נאמר כי רב המנונא סבא נהג לדרוש את הפסוק ("בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כג, מב). לדעתו נאמר גם 'תֵּשְׁבוּ' וגם 'יֵשְׁבוּ' כדי להזמין לסוכה שני סוגים של אורחים: 'תשבו' כנגד אושפיזין העילאין, ו'ישבו' כנגד בני העולם, כלומר אורחים אנושיים. וממשיך ואומר כי על היושבים בסוכה לשמוח עם המסכנים, שכן: 'החלק של האושפיזין שייך למסכנים' (דְּחוּלָקָא דְּאִינּוּן אוּשְׁפִּיזִין דְּזַמִּין דְּמִסְכְּנֵי הוּא'). זאת ועוד: אדם שמזמין אושפיזין עילאין ולא נותן להם חלקם – מייד קמים האושפיזין מן השולחן והולכים להם. על אדם וסוכת-קמצנים ערלי לב שכאלה נאמר:
"וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם" (מלאכי ב, ג). פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם, וְלָא חַגַּי. וַוי לֵיהּ לְהַהוּא בַּר נָשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִלֵּין אוּשְׁפִּיזֵי מְהֵימְנוּתָא קַיְימֵי מִפָּתוֹרֵיהּ (תרגום: 'אבוי לאותו אדם בשעה שאושפיזי האמונה קמים משולחנו').
לפי דרשה זו יוצא כי הזמנת עניים ומסכנים לסוכה היא חלק בלתי נפרד מהזמנת האושפיזין העילאין. 'חלקם' בסעודה של נשמות הצדיקים או הספירות היא החלק שניתן לעניים. העניים והמסכנים הם הייצוג הארצי של הבחינות והספירות האלוהיות. אילו לא ינתן להם מקום, פירוש הדבר שהאלוהות לא קיבלה את חלקה, והיא מסתלקת מן השולחן שאיננו נחשב יותר לחגיגי אלא מלא קיא וצואה. בהמשך הזוהר מזכיר לנו כי אברהם אבינו, היה יושב תמיד על פתח אוהלו ומצפה לאורחים. ואילו כעת – אם הוזמן לסעודה אך לא קיבל את חלקו – קם ממנה בזעף ועוזב את הסוכה בכעס. פירוש הדבר הוא שוב כי האוכל לעניים הוא חלקו של אברהם.
ואכן, הרעיון כי העני הוא הייצוג של האלוהי, וכי חלקו של העני בסעודה הוא חלקו של הקב"ה חוזר במקומות נוספים בזוהר. המקרה המפורסם ביותר הוא דרשה מפליאה על משתה הגמילה שערך אברהם ליצחק. לפי הזוהר – באותה שעה התחפש סטרא אחרא לעני ודפק בדלת. מפאת טרחתם של אברהם ושרה איש לא שם לב אליו. ומאחר שהעני לא קיבל את חלקו – נענש אברהם ונגזר עליו לעקוד את יצחק. העניים הם הביטוי של האלוהי, אבות האומה מתגלמים ומופיעים בדמות המסכנים והנדכאים. עניין זה הוא אולי המקור ל'מעשה משבעה קבצנים' של רבי נחמן, באשר הקבצנים הם גם הספירות וגם האבות, ואילו סעודת החתונה נערכת במעין סוכה מטונפת (ניתן להאריך בכך, אך אין כאן המקום).
המסר של הזוהר הוא אפוא לא מיסטי טהור אלא מיסטי-חברתי. לסוכה יש להזמין שני סוגים של אורחים: אורחים עליונים – נשמות הצדיקים, ספירות; ואורחים מבני העולם – מסכנים ועלובי נפש.
והנה, שמחת החג כשמחת עניים ידועה מהלכות יום טוב ברמב"ם. הוא מציין את המצווה "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", אך מוסיף דברי מוסר נוקבים, המבוססים על הכתוב: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יד):
כְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת חֲצֵרוֹ… וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ…. וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הִיא לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב ג) "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם". (הלכות יום טוב, ו, יז-יח)
הפסוק ממלאכי שמצטט הרמב"ם הוא אותו פסוק שמצטט הזוהר. פירוש הדבר שהזוהר הכיר את הרמב"ם, אך הוסיף על ההנחיה המוסרית משמעות מיסטית. או אם תרצו הפוך: הוסיף ממד חברתי לרעיון מיסטי עמוק. כך או אחרת – מנהג האושפיזין הזוהרי איננו מיסטי בלבד, אלא כולל גם מסר אנושי של אחווה, רעות, שיתוף ודאגה לזולת. מסר זה הושמט מנוסחי ה'אושפיזין' הנפוצים וחבל שכך – שכן לפי הזוהר ולפי האמת: הרוחני ביותר, העמוק ביותר – מתממש ובא לידי ביטוי בארצי ביותר. האכלת עניים, אם תיעשה מתוך תודעה רוחנית וכוונה נכונה, פירושה גם שיתוף האלוהות בסעודה. ומצד שני: הזמנת האלוהות לסעודה באה לידי ביטוי בהזמנת אורחים ושמחה עמם.

