"כָּבַשׁ רַחֲמָיו לַעֲשֹוֹת רְצוֹנֶךָ \ כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעַל צֹאנֶךָ".
חברים יקרים,
ראש השנה חלף זה עתה, וזכיתי לקרוא בתורה במהלך החג – תחביב חדש שממלא אותי. מתוך הקריאה וחברותא עם מיכל (הרבה מן הכתוב כאן – ממנה) התחדשו לי מחשבות על עקידת יצחק ועל שני סיפורים נוספים מחיי אברהם. אני רוצה לשתף בדרשה קצרה על המסר הפשוט והעמוק של העקידה, ולהראות איך הוא מתחבר לסיפורי סדום וגירוש ישמעאל, ואפילו לספר יונה.
א. המסר הפשוט: נאמנות, לא 'מוסר'
המסר של עקידת יצחק ברור כשמש: הקב"ה בוחן את אברהם כדי לראות אם יציית גם למעשה שנראה נורא, כזה שסותר את רגשותיו האבהיים ואת ההבטחה ש"בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כ"א, יב). איך אני יודע? התורה חוזרת על זה שלוש פעמים, ואי אפשר לטעות בזה.
היא פותחת: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כ"ב, א). ניסיון הוא בדיקה שמטרתה להוכיח את נאמנותו של הנבחן. ככל שהאתגר קשה יותר, כך השכר גדול יותר, והנאמנות מוכחת בעוצמה. הקב"ה מבקש: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק… וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" (כ"ב, ב). ברגע האמת, כשאברהם מרים את המאכלת, המלאך קורא: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר… כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (כ"ב, יב). ושוב: "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ… בָּרֵךְ אֲבָרֶכְךָ" (פסוקים טז-יז). שלוש פעמים התורה מדגישה: הציות של אברהם הוא ההוכחה ליראת ה', והוא זוכה בברכה עצומה.
כך הבינו את העקידה לדורות. משום כך היא מהדהדת לדורות. בראש השנה אנו מזכירים אותה בפיוטים ובברכת הזכרונות: "תֵּרָאֶה לְפָנֶיךָ עֲקֵדָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם… וְכָבַשׁ רַחֲמָיו לַעֲשֹוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ". כבישה כנגד כבישה – אברהם כבש את רחמיו, ואנו מבקשים שה' יכבוש כעסו וירחם עלינו.
אבל יש עוד צד: הקב"ה לא חפץ בקורבנות אדם. הוא אל רחום וחנון. התורה מתנגדת בחריפות לקורבנות מולך ורצח תינוקות. ה' רצה את הנכונות של אברהם, את הלב שלו, לא את יצחק. המסר הוא כפול: נאמנות מוחלטת לרצון ה', והבנה שה' הוא מקור הרחמים.
ב. הקריאה ה'מוסרית'
למה צריך להבהיר דברים כל כך פשוטים? כי יש פרשנות הומניסטית שטוענת שאברהם נכשל. נטען שהניסיון היה לבדוק אם אברהם יסרב לצו, יגן על בנו ויבחר במוסר אנושי על פני ציות עיוור. לפי זה, אברהם היה צריך להתווכח, כמו בסדום, ולומר: "זה פקודה בלתי חוקית בעליל, דגל שחור מתנוסס מעליה!".
זו עמדה מוסרית חזקה, אבל היא לא מחזיקה מול הפסוקים. אם אברהם היה מסרב ואומר: "לא, זה רצח!", האם המלאך היה אומר: "כל הכבוד, עמדת בניסיון"? זה פשוט לא הגיוני. התורה חוזרת שלוש פעמים שהציות הוא מה שזיכה אותו בברכה. לפרש אחרת זה סירוס המקורות. אפשר לא לאהוב את המסר, אבל אי אפשר להפוך אותו.
ג. ניסיון העקידה – בדיקת נאמנות
כדי להבין את העקידה, בואו נראה שני סיפורים קודמים שמכינים אותה. בסדום (בראשית י"ח-י"ט), ה' אומר: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?" (י"ח, יז), ומגלה שהוא עומד להפוך את העיר. אברהם מתחנן: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?" (י"ח, כג), ויורד מ-50 ל-10 צדיקים. אנחנו משבחים אותו על חמלתו, אבל בסוף אין צדיקים בסדום (חוץ מלוט). ה' צדק מלכתחילה, ואברהם נראה כמי שמפקפק בצדק האלוהי, כאילו הוא יודע יותר טוב. המשא ומתן הזה מלמד שאברהם מונע מחסד אנושי, אבל עליו לסמוך על ה' שיודע מי ראוי לעונש.
בגירוש ישמעאל (בראשית כ"א), שרה דורשת: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ" (כ"א, י). אברהם כואב: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם" (פסוק יא). אבל ה' אומר: "שְׁמַע בְּקֹלָהּ… כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (פסוק יב). אברהם מציית, וה' דואג: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר… קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר… כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ" (פסוקים יז-יח). גם כאן, אברהם כובש את רחמיו ומציית, וה' מראה שהוא הרחום האמיתי. אברהם, איש החסד, מתבקש לבצע מעשה שנוגד את רגשותיו האנושיים. הוא מבצע זאת בנאמנות, ומקביל הקב"ה מתגלה כבעל הרחמים, השומע אל קול הנער ישמעאל באשר הוא שם.
לפי הקריאה הזאת, אנו למדים כי ניסיון העקידה הוא שלב נוסף בניסיונות לאברהם, הסובבים סביב הציר: ציות–רגשות מוסריים ורחמים. הקב"ה הוא רחום וחנון, ובחר באברהם מפני שידע כי: "יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (י"ח, יט). אכן, משום כך ה' בחר באברהם מלכתחילה. אולם, הקב"ה רצה לוודא שאין רחמיו האנושיים החיובים של אברהם גוברים על אמונתו ונכונותו לציית לדבר השם – הרחום והחנון. ובאמת על פי ספר הזוהר, עקידת יצחק נועדה לאזן את אברהם שבא מצד ספירת החסד, במעשה שעניינו מידת הגבורה. כך יתחברו חסד בדין ודין בחסד ואברהם יגיע לשלמות: "אברהם כל ימיו לא היה שלם עד עכשיו שכלל מים באש" (זוהר ח"א קיט ע"ב).
ד. יונה: סיפור מראה
ספר יונה, אותו קוראים ביום הכיפורים, הוא כמו מראה הפוכה לעקידה. יונה הוא איש דין, לא חסד. הוא איננו מאמין ברעיון התשובה. ה' שולח אותו: "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה… וּקְרָא עָלֶיהָ" (יונה א', ב). יונה בורח כי יודע: "אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" (ד', ב). הוא לא רוצה שנינוה תחזור בתשובה ותינצל. לפי חז"ל – כי זה עלול לגרום לקטרוג על ישראל. אבל ה' כופה עליו להציל אותה, כי היא "עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים" (ג', ג).
יונה הוא איש הדין, אך ה' דורש ממנו לכפות את רגשות הדין והאיבה (שאולי מוצדקים בראיה אנושית) ולהציל את נינוה למרות הכל. האל הרחום והחנון קבע כי עיר ובה מעל מאה ועשרים אלף איש – ראויה להצלה – גם אם קשה להבין זאת. יונה הפוך מאברהם: אברהם מציית למרות קושי מוסרי; יונה בורח כי לא רוצה רחמים. אבל המסר זהה: ציית, ותסמוך על ה' שידאג לתוצאות.
פרשיית העקידה וספר יונה מלמדים אותנו שני דברים: הקב"ה מעוניין בנאמנות וציות לרצונו, ומצד שני ההבנה שהקב"ה הוא אל רחום וחנון. התודעה הדתית כרוכה בעמידה מול ישות נעלמת, חכמה יותר, מתחבלת תחבולות ולעיתים בלתי צפויה. אין דבר כזה 'דת בגבולות התבונה בלבד'. בראש השנה וביום הכיפורים, כשאנו מזכירים את אברהם ש"כבש רחמיו", אנו מבקשים: כבוש את כעסך ורחם עלינו. אנו משליכים את ההבנות והרגשות שלנו ומתמסרים לאמונה. זהו, בתמצית, המסר היהודי המורכב והחריף ביותר. אפשר לא להתחבר אליו, אך בלתי מתקבל על הדעת להופכו על פניו.

