"וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה".
תכליתו של יום הכיפורים היא כפרה, היטהרות וניקיון. תכלית זו עולה בבירור מפרשיית הכיפורים שבמקרא. מטרתו המרכזית של טקס הכיפורים היא טיהור המקדש מטומאות בני ישראל. כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים, זריית דם הפר ודם השעיר, והעלאת הקטורת – עניינם טהרתו מן הטומאה שדבקה במקדש, מפני חטאי ישראל: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם".
הדרמה של יום הכיפורים איננה מתרחשת במקדש בלבד. היא נערכת במקביל במקדש, ובמקום הרחוק ביותר ממנו – במדבר השומם והצחיח. המקדש מסמל את החיים, הטוב, הציוויליזציה. המדבר את המוות, השממה, הסכנה, התוהו. טקס הכיפורים מתרחש בעת ובעונה אחת במקום המקודש ביותר, המרכזי ביותר, ובמקום הנידח ביותר – במדבר השומם. המקדש הוא סמל הציוויליזציה. המדבר – סמל הכאוס, השממה והדמונים. על מנת שהכהן הגדול יוכל להיכנס אל קודש הקודשים, להיכנס הכי הרבה 'פנימה' במעגלי הקדושה, יש צורך שאדם אחר – 'איש עיתי' – ילך הכי הרבה החוצה. החוצה מן המקדש, ממחנה כהונה, לוויה, וישראל. החוצה מירושלים. הרחק – אל המדבר.
קריאה בפסוקים מבהירה זאת היטב: על מנת שיטוהר המקדש בדם השעיר האחד, יש לשלח שעיר אחר, הנושא את עוונותיהם של ישראל אל המדבר. החוצה. הרחק ככל שאפשר. אלמלי ישולח השעיר החוצה, אלמלי ידחו העוונות – המקדש לא יטוהר. הכהן הגדול לא יוכל להיכנס אל הקודש. בני ישראל לא יכופרו.
הטקס המקראי מסתפק בכך שהשעיר ישולח החוצה. השעיר לעזאזל מתואר במסורת הנוצרית ובאמנות משוטט לבדו במדבר. אומן מפורסם צייר את השעיר הבודד במדבר, המסמל לשיטתו את ישוע, וסבר כי הבטה בציור זה עצמו, בצערו של השעיר, יש בו כדי לגרום ליהודים להמיר דתם. הוא לא הכיר את הטקס המשנאי.
כי המשנה דורשת יותר. אין די בשילוח השעיר אל מחוץ למחנה – יש להודפו בכוח מראש הצוק: "דְחָפוֹ לַאֲחוֹרָיו וְהוּא מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד, וְלֹא הָיָה מַגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֵבָרִים אֵבָרִים" (יומא ו, ו). את השעיר, הנושא את העוונות, סמל הרע, יש לדרדר אל מותו. רק כאשר יחוסל סופית – יכופר לישראל.
לאיש העיתי תפקיד מקביל בחשיבותו לתפקיד הכהן הגדול: זה נכנס לפני ולפנים, אל מקום הארון, וזה יוצא החוצה אל השממה. רק אם שניהם יבצעו את תפקידם כהלכה תתהפך לשון הזהורית מאדום ללבן. לשון אחת קשורה בסלע ואחת על פתחו של היכל. האיש העיתי לא זכה להשתתף ביום הכיפורים המקדשי. פסע הוא בודד במדבר, ובידו השעיר הנושא את עוונות ישראל.
שני השעירים שווים בקומה ובמראה. האחד להשם והשני לעזאזל. מיהו עזאזל? יש אומרים שם מקום, ויש מפרשים: דמון מרושע, שטן (יומא סז ע"ב).
בספרות החיצונית הכוהנית ובמגילות ים המלח תופס עזאזל מקום בולט. הוא מתואר כמלאך מורד-אור, ישות מנוגדת לאל שעוללה שמות בקרב בני האדם. כעונש היא נכלאה בבור במדבר עד יום הדין האחרון. בטרם זכה חנוך לעלות לשמיים, נדרש ממנו להילחם בעזאזל – וכך עשה, בעזרת המלאכים הקדושים עליו:
"וְלִרְפָאֵל אָמַר: לֶךְ רְפָאֵל וֶאֱסֹר אֶת עֲזָזֵאל בְּרַגְלָיו וּבְיָדָיו. עָקוֹד אוֹתוֹ וְהַשְׁלִיכֵהוּ אֶל הַחֹשֶׁךְ. וְעָשִׂיתָ פֶּתַח אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר בְּדוּדָאֵל וְהַשְׁלֵךְ אוֹתוֹ שָׁמָּה. וְשִׂים תַּחְתָּיו אֲבָנִים קָשׁוֹת וַחֲדוֹת וכַסֵהוּ בַּחֹשֶׁךְ וְיִשְׁכֹּן שָׁם לְכָל הַדּוֹרוֹת, וּסְתֹם אֶת עֵינָיו וְלֹא יִרְאֶה אוֹר. וּבְיוֹם הַמִּשְׁפָּט הַגָּדוֹל יוּבָא אֶל מוֹקֵד הָאֵשׁ…
וְאַתָּה (הַמַּלְאָךְ מִיכָאֵל) תְּטַהֵר אֶת הָאָרֶץ מִכָּל לַחַץ וּמִכָּל חָמָס וּמִכָּל חֵטְא וְכָל רָשָׁע… וַיֵּלֶךְ חֲנוֹךְ וַיֹּאמֶר אֶל עֲזָזֵאל: לֹא יִהְיֶה לְךָ שָׁלוֹם… וְלֹא תְּהִי לְךָ חֲנִינָה וְשָׁאַלְתָּ רַחֲמִים עַל הֶחָמָס אֲשֶׁר הוֹרֵיתָ וְעַל כָּל מַעֲשֵׂי הָרָשָׁע וְהַפֶּשַׁע וְהַחֵטְא אֲשֶׁר הֶרְאֵיתָ לַאֲנָשִׁים".
טקס הכיפורים הובן בחוגים שבהם נוצרו חיבורים אלו כהמחזה שנתית של העתיד האסכטולוגי המגולם במחייתו של עזאזל. שילוח השעיר לעזאזל המדברה פירושו תיאור ארצי של העתיד להתרחש לעתיד לבוא. כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים מסמלת באותה מידה את גאולת העולם. זה בלא זה אי אפשר. אך גם בתנ"ך מצוי רעיון זה. בזכריה פרק ג שיש שפירשוהו כמתאר את יום הכיפורים, מתואר יהושע הכהן הגדול עומד לפני המלאך, והשטן עומד עליו לשטנו. בטרם יחליף יהושע את בגדיו הצואים וילבש מחלצות – יש להדוף את השטן. על כן נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָים". מבלי הדיפת השטן אין טהרה. אין קדושה.
תיאור עזאזל כדמון חוזר במדרשים ובפיוטים שונים. בפרקי דרבי אליעזר, עזאזל מזוהה במפורש עם השטן-סמאל. שעיר העיזים ניתן לו כשוחד על מנת שלא יקטרג על ישראל (על משמעות רעיון זה, החוזר גם בספרות הזוהר, לא אוכל להרחיב כאן). עניין זה חוזר ונשנה בקבלה. המקובלים מסבירים כי גאולת העולם ביום הכיפורים, טהרתו מכל חטא וטומאה, כרוכה בסילוק הרע והשמדתו.
רבי משה די ליאון, מגדולי המקובלים בימי הביניים, מסביר כי מטרת שילוח השעיר היא 'הפרדת רשויות'. השעיר, המזוהה עם עשו, עזזאל וסמאל – ילך אל המדבר השומם. ואילו ישראל הטהורים והתמימים ישארו נקיים. 'כל אחד נוטל את שלו כראוי לו'. גם רבי יוסף קארו ב'מגיד מישרים' כותב בסגנון דומה: 'ביום הכיפורים חוזר העולם לקדושתו הקדמונית… ועלינו להסיר את צד הטומאה מצד הקדושה… ומשום כך מעמידים שני שעירים… לרמוז שכבר שלטו הקליפות בזמנם, ועכשיו עבר זמנם ושולטת הקדושה'. הנה שוב: יום הכיפורים הוא יום גאולת העולם, בהווה ובעתיד. מצד אחד הכהן הגדול ומצד שני עזאזל. מי ינצח? הטוב ינצח. אך לשם כך דרוש 'איש עיתי' – אדם המסוגל להילחם את מלחמת הקדושה. תפקידו של האיש העיתי כה חשוב, עד שהוא מותר בחילול הצום – באכילה ושתיה אילו יזקק לכך (יומא ו, ה). בלא ניצחון על הרע – אין קדושה ואין מקדש, אין: "לֹא צִיּוֹן וְלֹא צִיץ הַזָּהָב. לֹא קְטֹרֶת וְלֹא קָרְבָּן. לֹא רֹקַח וְלֹא רֵיחַ נִיחוֹחַ".
מיהו אותו איש עיתי השווה בחשיבותו לכהן הגדול?
עונה רלב"ג: "איש שלרוב הרגלו בהליכה במדברות לא ימתין, אבל כל עת הוא נכון לו כאלו הוא בעל העת. כי יש אנשים רכי הלב, ואולי ילכו שם בעת אחת לא בעת אחר ליראתם מן ההליכה בכמו אלו המקומות; כל שכן אם יקרו דברים מונעים, כמו המטר ונשיבת הרוחות החזקות ומה שידמה לזה. ולפי שהכפרה לא תשלם בזולת שלוח זה השעיר למדבר, היה ראוי שידקדקו שיהיה המשלח איש עתי, שיהיה כל עת נכון לו באופן שישלים מה שכוון לזה. ובזה לא דקדקה התורה במשלח שיהיה כהן , ולזה יהיה שלוח השעיר אפילו בישראל".
ובמילים אחרות – 'איש עיתי' הוא איש המזומן לכך. איש גיבור חיל לילך במדבריות לבדו. בכל עת שידרש לכך יצא, ואפילו בזמן רוחות סוערות, מטר או שמש קופחת. יש צורך ב'איש עיתי'. אי אפשר בלעדיו. אנו זקוקים לאנשי עיתים.
והם ישנם.
רבים מחברינו יעשו השנה את יום הכיפורים במילואים. רבים מהם בפעם השנייה ברציפות. מי הם אם לא אותו 'איש עיתי' בן זמננו? הם לא יתפללו בבית הכנסת, כשם ש'האיש העיתי' לא היה במקדש. הם מותרים באכילה ובשתיה. וכמותו – הם נכונים לכך תמיד, אנשי חיל ולא רכי לבב. כמותו הם יוצאים להילחם בכוחות השטן, חילותיו של עזאזל. ותפקידם חשוב מאין כמותו: בלעדיהם – אין כפרה ואין טהרה. בלעדיהם – הכהן הגדול לא ישלים את משימתו. אנא: צאו למשימתכם ושובו בשלום. אמת מה נהדר יהיה בנצחון הטוב ובחזרתכם בשלום מן התופת, בלי פגע.

