גרסת המחבר. המאמר פורסם בשם ״אקדמיה משלנו״ במוסף שבת של מקור ראשון, כ״א בכסלו תשפ״ו, 12 בדצמבר 2025. לקריאת הגרסה המקוונת באתר מקור ראשון.
120 לפנה"ס: תרגום התורה ליוונית
לימוד תולדות ישראל בימי הבית השני מזמן הפתעות רבות. סיפור החנוכה, המוכר מספרי המקבים, מתברר כהרבה יותר מאשר מלחמתם של קומץ לוחמים יהודיים באויב היווני. עיון בספרי המקבים מלמד כי לצד עמדתם התקיפה של החשמונאים, התקיימו בקרב יהודי התקופה גם גישות פייסניות בהרבה. עוד לפני הקרבות, ואף אחריהם, ניטש מאבק תרבותי בין החשמונאים לבין קבוצות יהודיות המכונות "מתיוונים". כמו היום כן אז: הדעות נחלקו סביב שאלת היחס ההולם אל תרבות יוון, שתפסה את עצמה כאוניברסלית. היו שראו בה ידידה ואף קידמו את בואה, והיו שראו בה אויב תרבותי שיש לגרש מפני השפעתו המזיקה.
הבקיאים בתולדות התקופה יודעים כי רבים מן היהודים בימי הבית השני לא חיו בארץ ישראל אלא בפזורה ההלניסטית. היו אלו יהודים הלניסטיים לכל דבר – בדומה ליהודים אורתודוקסים־מודרניים כיום שמנהלים חיי תורה אך דוברים שפות אחרות, מעורים בתרבות הכללית ומתקיימים במרחב שאיננו יהודי. מרכזם היה באלכנדריה שבמצרים, והידוע שבהם הפילוסוף היהודי הראשון – פילון האלכסנדרוני. מיצירתם נותרו לעיתים רק הדים קלושים, אך גם הם מלמדים רבות.
אחד המקורות המרכזיים להבנת עולמם של היהודים ההלניסטיים הוא "איגרת אריסטיאס". האיגרת, שנכתבה ביוונית, מתארת את תרגום התורה ליוונית ומציגה אותו כהישג תרבותי יהודי – חגיגה של ממש. המחבר מספר כיצד הזמין המלך תלמי חכמים יהודים, חלק להם כבוד רב וביקש להוסיף את התורה המתורגמת לאוצר הידע הנצבר בממלכתו, בין השאר בספריית אלכסנדריה העצומה. בעיני המחבר, תרגום התורה פותח צוהר לחכמת ישראל בפני אומות העולם ובכך מאדיר את כבודה. ואולם חז"ל משמיעים קול אחר. לשיטתם, תרגום התורה ליוונית היה אירוע טראומטי:
"מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צורכה" (מסכת סופרים א', ז').
ניתן להבין עמדה זו: תרגום התורה הופך אותה מ'תורה' – טקסט מקודש השמור לבאים בבריתו – לידע אובייקטיבי. מ'תורת חיים' לטקסט שניתן לחקירה, כזה שניתן להשוותו לסוגי ידע אחרים בספרייה. בארון הקודש מתייחד מקום לספר התורה לבדו. אך על מדף: "יצירות דתיות קאנוניות" בספריה הגדולה באלכסנדריה מצויים בסמוך לתנ"ך גם הברית החדשה, הקוראן, דרשות הבודהה והמהבהראטה. כבר אז, במאה השנייה לפני הספירה, ניצתה המחלוקת לא רק על יחס היהודים לתרבות יוון אלא גם על האקדמיזציה של הידע.
1650: רופאים יהודים באוניברסיטת פאדובה
כאלף וחמש מאות שנים מאוחר יותר, עלתה לראשונה על פני השטח שאלת היחס בין המסורת היהודית למסגרת האקדמית. לא עוד שאלת היחס בין תורה למדע או בין מסורת ההתגלות לפילוסופיה (שאלות שהעסיקו את הרמב"ם ורבים אחרים) – אלא היחס ללימודים אקדמאיים ממש. מפתיע לגלות כי שאלה זו הטרידה את יהודי איטליה במאות השש עשרה והלאה. שכן באותן שנים מופיעים לראשונה אקדמאים יהודים. הדבר התאפשר בעקבות תקדים היסטורי: אוניברסיטת פאדובה, הסמוכה לוונציה, פתחה את שעריה לתלמידים יהודיים. על אף היותה מוסד נוצרי ישועי, הסטודנטים היהודים, הששים אלי השכלה והזדמנות להשגת מעמד חברתי ומקצוע – לא איחרו להגיע. באוניברסיטה למדו היהודים לשם קבלת תואר ברפואה. התואר כלל גם לימודים הומניסטיים, או 'אומנויות חופשיות': דקדוק, רטוריקה, מתמטיקה ועוד. הסטודנטים היהודים נתקלו בקשיים רבים הנובעים הן מן האקדמיה כמוסד, הן מטיב הידע הנלמד בה. ראשית, ההלם התרבותי שבכניסה למוסד אקדמי רב־תרבותי בסטנדרט גבוה. שנית, חוקים אנטישמיים הפלו את הסטודנטים היהודים לרעה (נאסר עליהם להשתייך לאף 'בית' באוניברסיטה; הם שילמו שכר לימוד גבוה במיוחד; ואפילו נתבעו לשלם 'מס מיני מתיקה' עבור חגיגות הסיום של התלמידים הנוצרים). שלישית, פערי השכלה בתחומים שהיינו מכנים כיום כ'לימודי ליבה'. רביעית, אתגרי שמירת ההלכה: שבת, כשרות וניתוחי מתים. ולבסוף, ואולי חשוב מכל: אתגר האמונה. שכן תוכנית לימודים כללה נושאים המהווים אתגר למסורת היהודית: מפילוסופיה יוונית והברית החדשה, ועד אסטרונומיה ורפואה מודרנית.
התגובות לאתגרים אלו היו מגוונות. היו שטענו, וביניהם בוגרי האוניברסיטה עצמם, כי לעיתים אין הנזק שווה את הרווח. הם הזהירו לבל יעז יהודי ליכנס בשערי האוניברסיטה בטרם מילא כרסו בתורה תחילה. אחרים הציעו להקים מוסדות אקדמאיים יהודיים עצמאיים. בגישה חברתית ומעשית לעילא נקט אדם בשם שלמה קוניליאנו. הוא הקים מכינה שפעלה כמעין 'בית' לסטודנטים יהודים – אולי סניף ה'הלל' הראשון בהיסטוריה. במכינה הוענק לתלמידים סעד רוחני, לימודי וחברתי. שם קיבלו הדרכה וסיוע במקצועות הנלמדים, וכן הקדישו זמן ללימוד תורה.
בסופו של דבר, למרות ההסתייגויות, בתוך כמה עשורים צמחה לראשונה אליטה אקדמית יהודית. רבים מבוגרי האוניברסיטה שמשו לאחר מכן ברבנות ובתפקידי מנהיגות קהילתית. למעשה, רבים מחכמי איטליה בעת החדשה המוקדמת היו רבנים־דוקטורים כאשר, הקהילה היהודית ראתה בהם גיבורי תרבות, המיישמים כהלכה את האידיאל של היות חכם בתורה ומשכיל במדע בשווה.
דוגמה מופלאה לכך היא חבורת המקובלים שהתאספה סביב ר' משה חיים לוצאטו – הרמח"ל. מקרב חברי החבורה, שכללה תלמידי חכמים ומיסטיקנים מוכשרים במידה היוצאת מגדר הרגיל – היו רבים סטודנטים או בוגרי האוניברסיטה. בראש ובראשונה רמח"ל עצמו, שרכש ידיעות במדעים ובשפות אירופאיות ושילבן בכמה מכתביו החשובים (הוא ככל הנראה למד בעצמו באוניברסיטה במשך תקופה מסוימת, אבל לא השלים את התואר). שני לו, תלמידו־חברו רבי משה דוד ואלי (רמד"ו) שאמנם מתח ביקורת חריפה על האקדמיה, אך עשה שימוש בידע שרכש בה שימוש לצרכיו. ושלישי – רבי יקותיאל גורדון מווילנה. הלה אפילו חישב לעזוב את הלימודים ולעסוק אך ורק בתורה, אך המלאך המגיד של רמח"ל ציווה עליו להשלים את התואר! המציאות שבה רב הוא גם בוגר אוניברסיטה, וכי בעלי תארים מתקדמים עוסקים בקבלה – איננה תופעה חדשה, אלא מציאות היסטורית רבת שנים.
שאלת היחס הנכון ללימודים באוניברסיטה נידון בהרחבה בחיבור 'שבעת ימי האמת' (באיטלקית במקור) מאת רבי משה דוד ואלי. הוא סבור כי לאקדמיה בעיות רבות. המדעים השונים אינם מספקים תשובות טובות לשאלות גדולות. הנחות המוצא הפילוסופיות והתאורטיות שמאחורי מדע הרפואה בטלות ומבוטלות. ובדומה לכך, מדעי הרוח אינם מובילים אלא לספקנות:
מדעי ההומניזם גורמים לתלמיד לטבוע בים של אמונות ולעתים קרובות, במקום שאלו יפתחו את חשיבתו, הם גורמים לו להפוך לאטום יותר, כי שופכים עליו מסה סבוכה של דעות שונות, כולן מוטלות בספק, שאינן כוללות שום דבר בעצם, מלבד חוסר הוודאות.
ובכל זאת, רמד"ו עצמו משתמש בתיאוריות אנתרופולוגיות וסוציולוגיות בנות התקופה על מנת לערער באמצעותן על אמיתות הדת הנוצרית. ברי כי אילולי רכש ידיעות ב'במדעי ההומניזם' באוניברסיטה, לא יכול היה להשתמש בהן לצרכיו. יחסי הגומלין שבין בית המדרש לאקדמיה, שאלת וודאותם של המדעים או השימוש בהם לתכליות שונות – גם הם אפוא סוגיות המעסיקות את המחשבה היהודית שנים רבות.
2025: הדתיים והאקדמיה – לאן?
בעת החדשה המאוחרת נראה היה שהאקדמיה, שהפכה בינתיים מחולנת, עומדת להכריע את העולם הדתי. עד לפני כמה עשרות שנים, איימו התגליות המדעיות – ובראשן האבולוציה והאסטרונומיה המודרנית – על חיי הדת. אך לא עוד. פתרונות נמצאו מזמן. שאלת היחס בין דת למדע ירדה מסדר היום אינספור מדענים דתיים לומדים, חוקרים, ומלמדים בכל המקצועות המדעיים. בהקשר זה זכור לי כי לפני שנים רבות, בעודי תלמיד ישיבה, נשאלתי בטרמפ כיצד אני מיישב את עולמי הדתי עם גילוי שרידי הדינוזאורים. רק בשל הנימוס התאמצתי שלא לפרוץ בצחוק.
ובכל זאת, גם בקרב אורתודוכסים מודרניים קיימת עדיין רתיעה ממדעי הרוח והחברה. והנה זה פלא. דווקא כאשר נראה היה שהפערים בין האקדמיה לבין העולם הדתי מצטמצמים, הפכה האקדמיה למוסד המזוהה באופן חזק לא רק כ'חילוני' אלא כ'פרוגרסיבי' ולעיתים רבות 'שמאלני'. הדתיים־ימניים־שמרנים, אינם נאבקים עוד באבולוציה, אלא במדעי הרוח והחברה שנתפסים ברעיונות ניאו־מרקסיסטיים או 'פוסט־מודרניים'. רעיונות אלו, כך נטען לעיתים, הם בבחינת 'חור שחור' או 'חלל פנוי' שאין כל דרך לטהרו; רעיונות שהם בבחינת: "כָּל־בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן", אשר יש להיאבק בהם עד חורמה (כאמור, מדובר בטעות נפוצה: המודרניזם אתגר את המסורת לא פחות מאשר ה'פוסט־מודרניזם'). תפיסות מעין אלו גורמות לאנשי ימין ודתיים לערער על נחיצותם של מדעי הרוח והחברה ולפתח יחס עויין לאקדמיה בכלל. אך כאן עולה שאלה: האמנם האקדמיה הישראלית (הציונית עדיין, וששפתה עברית) גרועה מן האוניברסיטה הישועית בפאדובה? האמנם הניאו־מרקסיזם גרוע מנקודת מבט דתית מתורת האבולוציה?
הבעיה, כך מסתבר, איננה בדיסציפלינות האקדמיות השונות אלא באופן שבו הן נלמדות ובמוסדות. לא באנתרופולוגיה, סוציולוגיה וספרות אלא תיאוריות שליטות ומוסדות שתופסים גוון אידיאולוגי מסוים. ואכן, כאשר האקדמיה הופכת יותר ויותר למקום המחויב לאידיאולוגיה מסוימת, היא נעשית בלתי אוניברסלית. לכן, מוסדות חלופיים הם לא רק אפשרות אלא הכרח רעיוני. יש צורך בתיקון ובאלטרנטיבה לאופן שבו נלמדים מדעי הרוח והחברה כיום – אלטרנטיבה שאיננה דוחה מקצועות אלו כחסרי חשיבות אלא מושתתת על כלים אקדמאיים בהינטל מסקנות גזורות מראש בהתאמה לאידיאולוגיה השלטת.
ולמה מדעי הרוח חשובים? מעבר לתרומתם לעיצוב האדם רחב האופקים והחושב, השכלה גבוהה היא מפתח לעיצוב דעת הקהל ולמנהיגות. השכלה פורמלית היא לרוב תנאי הכרחי לעיסוק מקצועי בתחומי הרוח והחברה, ועל כן היא הכרחית גם למי שמבקשים לבקר ברצינות את התרבות המערבית הדומיננטית. שמירת זהות פרטיקולרית במציאות 'מערבית אוניברסלית' גלובלית היא אתגר משותף לקהילות רבות. ישנן דוגמאות לא מעטות של קבוצות דתיות או אתניות שמשתמשות בהרחבה בכלים אקדמיים בדיוק למטרות אלו. דווקא האקדמיה – המייצרת ידע אנושי – היא זירה חיונית עבור יהודים המבקשים להתמודד עם ה"אוניברסלי" בכלים שלו. על כן, האקדמיה, המכשירה תלמידים למקצועות הרוח והחברה היא חלק חשוב מן המשחק. מי יפתח אנתרופולוגיה 'יהודית' אם לא אתנרופולוג? ומי יציע קריאות שמרניות בטקסטים קאנונים אם לא חוקרי ספרות? כשם שיש מכונים ל'פסיכולוגיה יהודית', אין סיבה שלא יהיו פקולוטות או מכונים מקבילים לאנתרופולוגיה, סוציולוגיה, וביקורת התרבות, המתבססים על שיטות המחקר והעבודה של מדעי הרוח והחברה – אך יוצאים מהן למסקנות אחרות, אלטרנטיביות.
ברית ירושלים ואתונה
אלפים מאה שמונים ומשהו שנים לאחר ניצחון החשמונאים, ניתן לומר כי מצד אחד 'פך השמן נותר טהור': היהודים הצליחו לשמר את תרבותם ודתם הייחודית. אך מצד אחר, 'יוון' – בגלגולה כתרבות המערב – ניצחה גם היא והפכה לתרבות כללית שהיהודים פועלים בתוכה, יחפצו בכך או לא. אם בעבר ביקשה 'יוון' לכפות בברוטליות את תרבותה על היהודים, הגיע העת כי היהודים יתרמו את חלקם בתיקונה של 'יוון': לא התכופפות בפניה, אף לא מחיקתה ופסילתה – אלא תיקונה, הארתה: ברית של אורה בין אתונה לירושלים. אלטרנטיבה אקדמית: שמרנית, יהודית וציונית.

