גרסת המחבר. גרסה נוספת של המאמר פורסמה באתר כיפה ב־13 במרץ 2026, בכותרת ״תידחק לפינה: 3 התהליכים שיובילו לעליית החרדיות על חשבון הציונות הדתית״. לקריאת הגרסה באתר כיפה.
בתחילת המלחמה, למשך כמה חודשים, דימינו לחשוב כי דרכה של היהדות החרדית הגיעה אל קיצה. כי דגל ההימנעות מגיוס ושותפות לאומית יקרוס אל מול צורכי השעה; כי העולם החרדי יתעשת ויחשב מסלול מחדש.
טעינו. כמעט שום דבר לא השתנה. אך אלו חדשות ישנות.
החדשות האמיתיות הן ששנתיים וחצי מפרוץ המלחמה – החרדיות לא נחלשה – אלא דווקא במגמת התחזקות. המפסידה הגדולה: מדינת ישראל. העתיד שחור – ולא רק בגלל הדמוגרפיה החרדית. שלושה תהליכי עומק מלמדים כי בעוד עשור, החרדיות רק תתעצם על חשבון הציונות הדתית והימין המסורתי, הליכודניקי.
1. ראשית – המתחזקים
המלחמה הביאה לתהליך של 'התחזקות' בקרב הדור הצעיר בישראל. זוהי שיאה של מגמה בת כמה עשורים של חזרת הדת למרכז התרבות הישראלית. לכאורה, מנקודת מבט ציונית-דתית – מה רע בכך? טוב שצעירים חילוניים או מסורתיים מגלים עניין ביהדות, מתחברים מחדש למקורות, עוסקים בתורה. אך כפי שידוע מתנועות תשובה בעבר – הסחף שואף אל הקצוות. רוב מוחלט של המתחזקים החדשים יאמץ את ערכי העולם החרדי. אם משום שנראה בעיניו אותנטי יותר, אם משום שהטפה להחזרה בתשובה היא מוקד מרכזי בפעילות החרדית וממילא זו היהדות שהם יפגשו. טבעי הדבר שצעיר מתחזק יתחבר לרב מסביר פנים ומדבר אליו בלשונו. כאלה יש לעולם החרדי, ובמיוחד המזרחי – להציע בשפע. אין זאת אומרת שהמתחזקים יאמצו בהכרח אורח חיים חרדי מלא – אבל אין בזה צורך. מספיק שיאמצו את ערכיו.
הסחף לכיוון החרדי מובן מכיוון נוסף – עמוק יותר: אחרי טראומה קולקטיבית כמו המלחמה, ה'עולם הזה' על הפוליטיקה וההיסטוריה שלו – נתפס כמרחב כושל, מלוכלך ושברירי. המציאות הריאלית אינה מצליחה לספק סיפור מסביר פנים או מנחם. לעומתה, הדת כמרחב מטא־היסטורי מציעה נקודת משען פנימית: עולם שבו המציאות אינה תוצאה של החלטות אנושיות אלא של תהליכים על־זמניים. זהו עולם שמספק הגנה, משמעות ונחמה.
המטא־היסטוריה מאפשרת להכיל טראומה: היא מעניקה שפה שמסבירה את הכאב כחלק מסיפור גדול יותר. אך יש לה גם מחיר. כאשר המשמעות נמצאת "מעבר להיסטוריה" – ההיסטוריה עצמה נעשית שולית, חולפת, והפוליטיקה נתפסת כתחום נמוך, חסר עומק. כך מתפתחת דתיות א-היסטורית. כל זה טוב ויפה והגיוני – אך הציונות היא תנועה שביסודה הכרה היסטורית בעם היהודי וזכויותיו הלאומיות. הציונות היא חזרת הלאום היהודי אל במת ההיסטוריה – תקומתו מאוסף קהילות דתיות ליחידה קולקטיבית שלה היסטוריה משותפת. ללא תודעה היסטורית – אין ציונות – הרי חיי דת ניתן לקיים גם בגולה. אפילו תחת שלטון מוסלמי.
בחששו מהתדרדרות ההשכלה והזיקה למקורות בקרב אנשי השומר הצעיר, טבע יעקב חזן, איש הציונות הסוציאליסטית, את האמרה האלמותית: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי הארצות". הוא חשש מפני סופה של התרבות העברית ועמה הציונות – מפני הנתק בין דור 'היהודים החדשים' – הישראלים בני הדור השני – למקורות היהדות. הוא צפה כי נתק זה יוביל לדעיכת הניצוץ המחייה של הציונות, ויוביל לדעיכה ערכית, ולפוסט ציונות. הוא צדק – אבל לא ידע עד כמה. ה'עמרצות' התפשטה הרבה מעבר לאנשי הקיבוצים והשמאל הסוציאליסטי – עמוק אל תוך הציבור המכונה 'ימני', 'מסורתי' או 'לאומי'. הוא לא דמיין כי דור שלם של צעירים המשתייכים דווקא לציבור ימני-מסורתי גדל כיום כמעט ללא מודעות היסטורית. הוא לא דמיין שמערכת החינוך תגיע לשפל שכזה. שקריסת החינוך הממלכתי תשלב זרועות עם קפיטליזם צרכני רדוד ותרבות פרוגרס קוסמופוליטית – וביחד ירדדו את הזהות של הצעיר הישראלי לעובי של מיקרונים בודדים. מערכת החינוך בקריסה. הצעירים בקושי מסוגלים לקרוא פרק תנ"ך. יודעים מעט מאוד היסטוריה. דור של מאמינים – אך עמי ארצות. כעת הם מתחזקים-חוזרים למקורות. אך אין זאת אומרת שיתחילו ללמוד תנ"ך עם מפרשים. קל וחומר לא היסטוריה 'חילונית'. מה כן? קברי צדיקים. ריקודים ברחובות. הפרשת חלה בטיקטוק. הכל טוב ויפה. אך התוצאה של מאמינים עמי ארצות, חסרי חוש ביקורת, מטא-היסטוריים – חסר תודעה היסטורית – היא סחף לכיוון החרדי. במעט דברי התקרבות וסיפורי מופתים – קל מאוד לשכנע אותם שהחרדיות היא היהדות האותנטית, ושכל מה שמחוץ לה הוא סטייה.
הבעיה תתחיל בעוד עשור: המתחזקים כיום בגילאי עשרה עד עשרים מוקדמים. בעוד עשור יצטרכו להחליט לאן לשלוח את הילדים ללמוד. חינוך חילוני לא יבוא בחשבון. לציונות הדתית אין מספיק מה להציע. מה שנותר – חינוך חרדי. כואב לחשוב את זה, אך זו האמת: בניהם של לוחמי צה"ל הצעירים האמיצים, שחרפו נפשם בעזה – כבר לא יתגייסו לצה"ל. הוריהם, סוחבי טראומת המלחמה, המחפשים משמעות אחרי השבר ומוצאים אותה במסורת – ישלחו את ילדיהם לחינוך לא-ציוני. ילדי 'דור הניצחון' יהפכו לילדי חיידר.
כך יתברר, ומוקדם משציפינו – כי ה'התחזקות' היא בעצם היחלשות: היחלשות היסוד הציוני. התחזקות הרוחני על חשבון הארצי. ציצית ונרות שבת במקום לוחמים ומדענים.
2. שנית – החרד"לים
בסרטון שפורסם לאחרונה נראה ראש ישיבת ההסדר בחולון – תלמיד חכם חרד"לי זוטר – אחד מרבים שעולים לאחרונה לכותרות, ולאו דווקא מפני שהוכיחו את גדולתם בתורה – מציע לתלמידיו לעבור לחבוש כיפה שחורה. “ככה לא יתעסקו אתכם בצבא”, הוא מסביר, “כך איש לא ידרוש מכם לצאת לריצה מעורבת”. הדברים, שנאמרו בגסות ובעילגות (פער התחכום בינו לבין רבותיו הוא כמו בין אהרון ברק לדורית ביניש) אינם חריגה מקומית. הם סימפטום של מהלך עמוק ומתמשך: החזון החרד"לי, שמוביל חוג הרב טאו כבר רבע מאה, לנתק את האגף התורני של הציונות הדתית מן המדינה החילונית – ולמזג אותו בתוך העולם החרדי.
מהלך זה, שהוסווה במשך שנים בשפה פנימית ובשיעורי “אמונה”, הפך לאחרונה גלוי לחלוטין. הברית החרדית–חרד"לית סביב חוק הגיוס, הדחיפה האגרסיבית של 'מתחזקי' ערוץ 14 (בבעלות חרדית) ושל “עולם קטן” – כולם מצביעים על אותו כיוון: הפיכת הציונות הדתית התורנית לזרוע של החברה החרדית.
המשמעות ברורה: קריסה של מוסדות התורה הציוניים, ובראשם מסלול ההסדר. גם כך המסלול נמצא תחת ביקורת ציבורית מאז המלחמה. אם תלמידי ההסדר יעודדו לחבוש כיפות שחורות ולהתחרד למחצה, הם יגלו מהר מאוד שהמקור “אותנטי” יותר. ישיבת ההסדר בחולון תתרוקן מתלמידים – לא מפני שהפכה טובה פחות, אלא מפני שתלמידיה יבחרו ללמוד בישיבות חרדיות של ממש. ראש הישיבה הנוכחי, גם אם יחבוש כיפה שחורה מבריקה, לא יתקבל שם כר"מ. במקרה הטוב – כמאבטח. הרי “ציונים”, כך מלמדים בישיבות אלו, מצטיינים בביטחון יותר מאשר בתורה.
התוצאה רחבה בהרבה ממוסד אחד. חלקים משמעותיים בציבור הציוני־דתי התורני כבר נמצאים בתהליך של היבלעות בתוך החברה החרדית. הנכדים של תלמידי הרב צבי יהודה, כך נראה – ילבשו שחורים.
3. שלישית – משבר המורים.
משבר נוסף מאיים על עתיד הציונות הדתית: קריסת מערכת החינוך שלה. כולם יודעים שחסרים אלפי מורים בחינוך הממלכתי־דתי, אך לא כולם מבינים עד כמה המצב חמור. מכללת הרצוג – היהלום שבכתר ההכשרה הדתית־לאומית להוראה – מאוכלסת בשנים האחרונות בעיקר בסטודנטים חרדים. בתי הספר מתמלאים מחדש, כמו בשנות השבעים והשמונים, ברמי"ם חרדים. הציבור הדתי־לאומי, זה שראה בחינוך שליחות, פשוט נטש את השדה. הוא הלך להייטק. משכורת של מורה מספיקה אולי לרכוש דירה של "אמנה", אבל לא וילה של "הרי זהב". וכך, בעוד הציונות הדתית מתעשרת – היא מפסיקה ללמד את ילדיה.
אם המגמה תימשך, בעוד כמה שנים יוותרו בישראל שני זרמי חינוך בלבד: החרדי והערבי. החרדים ימלאו את מוסדות הציונות הדתית; ערבים – את החינוך הממלכתי. הוראה היא עדיין מקצוע מכובד בעולם החרדי, ולכן הם נכנסים בהמוניהם למערכת. המצב קשה במיוחד בבתי הספר היסודיים, ובעיקר בפריפריה, אך גם הישיבות התיכוניות אינן חסינות. פרחי ההוראה החרדים שממלאים את אולמות הרצוג יגיעו גם לשם – ובהמשך גם לניהול.
מצער לומר זאת: ילדיהם של אנשי ונשות המילואים, אלה ששילמו מחיר משפחתי כבד כדי להציל את המדינה, יתחנכו בידי מורים שבזמן המלחמה המשיכו לרכון על הגמרא או לטייל בשווייץ בבין הזמנים. הזהרתי מפני התחרדות ישיבות ההסדר; ללא מהפכה עמוקה בתחום ההוראה, גם בתי הספר היסודיים והישיבות התיכוניות ילכו לאותו כיוון.
במבט רחב, שלושת התהליכים הללו – גל המתחזקים, התקרבות האגף החרד"לי לעולם החרדי ומשבר ההוראה – אינם תופעות נפרדות. הם מצטרפים לכדי מגמה אחת, עמוקה, מתמשכת, אך צוברת תאוצה.
המגמות שתיארתי אינן רק סכנה לציונות הדתית – אלא סכנה למדינת ישראל. לקיומו הפיזי של העם היהודי. האידיאולוגיה החרדית – זו שקיווינו אולי שתיעלם – לא הולכת לשום מקום. אינדוקטרינציה, חברה היררכית וסגורה וילודה גבוהה – מייצרים בסבירות גבוהה חברה קשיחה, עזה בדעותיה, ומוכנה לשלם מחיר בעד אמונותיה. זה נכון בעזה, באיראן – וגם בישראל. ההתנגדות החרדית למדינה היא בלב הזהות החרדית ולא הולכת לשום מקום. כשם שגדודי חיילים גרמנים לא הצליחו לגרום לר' יואל מסאטמר לשתף פעולה עם הציונים, כך טבח שמחת תורה איננו עילה לשינוי ערכין בעולמו של הרב לנדאו.
האם יש מה לעשות? לגבי גל ה"מתחזקים" – יתכן שלא. אפשר רק לקוות שהתרחיש הקודר לא יתממש במלואו. אבל לגבי הברית החרד"לית–חרדית ולגבי משבר ההוראה – כאן יש מה לעשות, והרבה.
על מנהיגי הציונות הדתית – זו שאיננה מבקשת להיבלע בתוך החברה החרדית – להכיר בסכנה שבברית החדשה הזו, לגנות אותה בגלוי ולהציב לה גבולות ברורים. עליהם לעורר קול זעקה נגד ניסיונות ההיטמעות, ולהתנגד בפומבי לשיתוף הפעולה הפוליטי שמטרתו פטור גורף מגיוס. על הציבור הדתי־לאומי לצפות בערוץ 14 בעין ביקורתית, להבין את האינטרסים שמאחוריו, ולחזק את ארגוני המילואים ואת מי שנושאים בפועל בנטל הביטחוני. ובעיקר – להבהיר למפלגות: לא נצביע למי שממשיך את הברית הזו על חשבון צה"ל.
במשבר ההוראה נדרש טיפול חירום. יש למצוא כל דרך להפוך את מקצוע ההוראה למשתלם יותר. לפעול בכוח למען הפרטה חלקית של מערכת החינוך. להילחם בארגוני המורים. לפרק את הכללים הנוקשים של משרד החינוך כך שכל אדם ראוי יוכל ללמד: פנסיונרים, לסטודנטים, או כל אדם ללא תעודת הוראה אך עם יכולת וידע. למצוא מקורות מימון לתוספות שכר לאקדמאים שמוכנים ללמד במשרות חלקיות.
גורל המדינה והעם מונח על כתפינו. הציונות הדתית לקחה על עצמה – ובצדק – אחריות על בניין המדינה, על ביטחונה ועל דמותה. משום כך, גורלה של הציונות הדתית איננו עניין מגזרי; הוא גורלה של המדינה כולה. אם נישחק, אם נאבד את זהותנו או נימס לתוך מגזר אחר – גם המדינה תשלם את המחיר. כדי להמשיך להתקיים כזרם עצמאי, חיוני ומשפיע – לא כנספח של החרדיות ולא כזיכרון היסטורי – עלינו להתעלות לגודל השעה, לשמור על מוסדותינו, על זהותנו ועל האחריות הלאומית שהפכה אותנו למה שאנחנו. זהו רגע של הכרעה. נעשה ונצליח.

