פורסם בעיתון מקור ראשון – מוסף שבת, ג’ בטבת תשפ”ה, 03.01.2025
בשבוע הבא, ביום ז’ בטבת, תתאסף קהילה קטנה של עולים לרגל בבית העלמין היהודי העתיק בעיר פאדובה, צפון איטליה. בניגונים, בתפילות ובטיש חסידי, יציינו המתאספים את יום פטירתו של המקובל רבי משה דוד ואלי, המכונה גם רמד”ו או רמ”ד ואלי. מיהו רבי משה דוד ואלי, ומדוע זוכה לאחרונה לפופולאריות שלא זוכים לה מקובלים, חסידים וחכמים אחרים מדורות שעברו? בדברים הבאים אנסה לספק כמה תשובות.
מי האיש?
רבי משה דוד ואלי (1696–1776) חי כל ימיו בפאדובה. כמו רבים מחכמי איטליה בתקופתו, השלים בגיל צעיר תואר ברפואה באוניברסיטה המקומית. באמצע שנות העשרים לחייו, החליט רמד”ו להתמסר כליל ללימוד תורה ובעיקר לעיסוק בקבלה. בתקופה זו השתתף בחבורת לימוד בשם “מבקשי השם” שלימים הצטרף אליה ר’ משה חיים לוצאטו – רמח”ל הצעיר. משזכה רמח”ל להתגלות מלאך־מגיד, הקים חבורה מיסטית משל עצמו, אשר רמד”ו, שהיה מבוגר מרמח”ל בכעשור, נטל בה חלק מרכזי. מלבד אירוע חשוב זה בשנות הבגרות המוקדמות שלו, איננו יודעים הרבה על חיי רמד”ו. תיעוד נדיר של רמד”ו המבוגר השתמר בשירו של המשורר־המשכיל אפרים לוצאטו שביקר בפאדובה סביב שנת 1750. בעת שהותו בעיר, השתתף בסעודה שלישית בהובלת רמד”ו וחברו הקרוב רבי ישראל טריויס (מחבר הספר “רזין גניזין המיוחס לרמח”ל). וכך כתב: “אלה שמות האנשים תופשי התורה כבוד מורנו רבי משה ואלי וכבוד מורנו ר’ ישראל טריויס תושבי פאדובה, אשר יחדיו ימתיקו סוד מדי שבת בשבתו כעלות המנחה”:
שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ שְׁנַיִם הֵם… \ לֹא נִבְהַל רוּחָם וְלֹא נִפְעַם \ אַף כִּי בְיָם גָּדוֹל שְׁבִילֵיהֶם \\ הִנֵּה גְּבוּל שָׂמוּ לְדִבְרֵיהֶם \ מִן הֶעֱלוּ מִנְחָה עֲדֵי יוּעַם \ כֹּה יֶעֱרַב שִׂיחָם וְכֹה יִנְעַם… זֶה כַאֲשֶׁר יָנוּב דְּבַשׁ יַזֶּה \ זֶה יַעֲמֹד יוֹם יוֹם בְּסוֹד הָאֵל \ וּמְתַלְעוֹת יִשְׁבֹּר אֱלֵי עַוָּל \\ זֶה יַאֲדִיר תּוֹרָה לְעֻמַּת זֶה \ לֹא בָן בְּדַת מֹשֶׁה כְיִשְׂרָאֵל \ לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה וַל.
‘עַוָּל’ היא כמובן “הקליפה” או סטרא אחרא – הישות המייצגת את כוחות הרוע הקוסמיים לפי תורת הקבלה, ו’מֹשֶׁה וַל’ הוא כמובן רמד”ו המתואר כאן כמי שמסוגל להכניעה. ואמנם, בזיכרונות הקהילה נזכר רמד”ו כחכם־פטרון העושה לילותיו בבית המדרש ומגן על יהודי העיר בכוח תפילותיו.
לעומת רישומו בהיסטוריה שדל היה, יצירתו הספרותית של רמד”ו היא עצומה. למרבה הצער, מאז מות רמד”ו כתביו שכבו גנוזים במשך מאות שנים מבלי שאיש נתן דעתו עליהם. הם נתגלו מחדש רק בשנות השישים על ידי חוקר הקבלה ישעיהו תשבי והחל משנות התשעים נדפסים בידי שוחרי תורת רמח”ל בציבור החרדי. מפעל הדפסה זה, בהובלת המקובל הליטאי הרב יוסף ספינר, תופס כיום שני מדפי ספרים עמוסים וכולל עשרות כרכים של פירושים על דרך הקבלה לכלל ספרי התנ”ך. למעשה, מדובר על המקובל היחיד ובעצם על אחד היהודים היחידים שהשלימו אי פעם פירוש למקרא כולו. העובדה שכתביו אינם ידועים בקרב לומדי התנ”ך או שוחרי פרשנות התנ”ך היא עובדה מצערת שדורשת תיקון. בנוסף, רמד”ו כתב חיבור אנטי־נוצרי ארוך באיטלקית בשם “שבעת ימי האמת”, וכן הותיר אחריו רשימות יומן מיסטיות שבהן תיעד בפרוטרוט את עולמו הפנימי. רשימות אלו מלמדות על הישגיו המיסטיים עד כדי נבואה ורוח הקודש, ועל ושאיפותיו המשיחיות העזות עד כדי זיהוי עצמי כמשיח בן דוד.
פשוטו מכוון אל סודו
על שיטתו הייחודית של רמד”ו בביאור המקראות מסביר הרב ספינר בקיצור: “דרכו המיוחד בביאורו של רבינו הוא שמקשר בין פסוק לפסוק וענין לעניין עד שכמעט כל הספר מתפרש בהמשך אחד, וכן הפשט והסוד שלובים יחד… דרכו בדרך הסוד הוא קרוב אל דרך הפשט – דהיינו שהסוד יסבול את הפשט ולא ישתנה משמעות העניין, רק שיתפרש למשמעותו הפנימית של אותו ענין עצמו”. אמנם רמד”ו לא הסתפק בפירוש המקרא. במקומות רבים עסק גם בנושאים שאינם חלק מן המסורת היהודית. לדידו, חכמת הקבלה היא המפתח לצפונות ההוויה כולה. תבל ומלואה – מראש האצילות ועד תחתית עולם העשייה – בדבר השם נעשו: בסוד הספירות והפרצופים. המשכיל שבא בסוד חכמה זו, יהיה מסוגל לפענח ולפרש ולעמוד על מיהותו של כל פרט ופרט אשר במציאות ואשר ברוח, מגרגר עפר ועד סודו של משיח. הפרצופים והספירות נעשים אצלו למערכת מושגים המשמשת לטקסונומיה של המציאות בכללותה. כתוצאה מכך הוא מבאר בכתביו סודות הגנוזים באירועים בהיסטוריה של העם היהודי, היבטים שונים של הדת הנוצרית וההיסטוריה האירופאית, את סוד גילוי אמריקה ופיתוח התותח ואבקת השריפה, וכן מושגים ותופעות בזואולוגיה ובוטניקה, מטאורולוגיה ואסטרונומיה, כימיה ופיזיקה, מוסיקה ודקדוק – ועוד ועוד.
רמ”ד מסביר כי מידת הפגאניות בקרב אומות העולם, היא יחסית למרחקן הגיאוגרפי מן המרכז המקודש בארץ ישראל: העותומנים, השולטים בארץ ישראל, הם הקרובים ביותר לאמונה היהודית. אחריהם הנוצרים המתגוררים באירופה שספגו משהו מן האמונה המונותאיסטית, ואחרונים, הרחוקים ביותר, הם “תושבי הודו המערבית (אמריקה) וכל הארצות שהתגלו בזמן המודרני”. עמים אלו הם “הרחוקים ביותר מן האור האמיתי”. הסיבה למצבם הרוחני הירוד של עמי אמריקה ומזרח אסיה כרוכה בכך שבארצותיהם אין מצויים כלל ניצוצות קדושה, וממילא לא היה צורך ביהודים שיגלו לארצות אלו לצורך בירור ותיקון, “ובמקום שאין שם ניצוצות אין צורך לגלות”. ובאמת כך היה לאורך שנות הגלות. אבל בזמן הגאולה שרמ”ד מזהה עם דורו שלו, יגיעו יהודים גם לארצות רחוקות אלו על מנת לברר מהן ניצוצות ולתקנן: “האיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי… מתגלים כולם בדורות האחרונים להשלים את תיקון העולם ולתת את ישועתו יתברך עד קצה הארץ”.
ההיקף, הסיסטמתיות והאינטנסיביות ביישומו של רעיון קבלי נושן זה, משווה למפעלו הספרותי של רמד”ו איכות יוצאת דופן. על פי פרופ’ יהונתן גארב מן האוניברסיטה העברית, מודעתו של רמד”ו לתהליכים שהתרחשו בתקופתו ותגובותיו אליהם הופכים אותו למקובל מודרני מובהק. מפעלו מתייחד בכך שהוא “מוריד לארץ” את חכמת הקבלה יותר מכל מקובל לפניו: עבורו, תורת הקבלה אין עניינה אך ורק ב”עליונים”, אלא גם ב”תחתונים” – שער ופתח להבנת כל היבט של המציאות הארצית.
הרבי החסידי הראשון
אחד מחיבוריו המופלאים של רמד”ו הוא פירוש תהלים שחיבר בשנות פעילות חבורת רמח”ל. הייתה זו עבורו תקופת שיא של פעילות מיסטית־משיחית אינטנסיבית (החבורה פעלה בין השנים 1727~1735). רמד”ו מבטא בפרשנותו לתהלים את תפיסתו העצמית כמשיח ואת הזדהותו עם דוד המלך. על עצמו לא כתב בגוף ראשון. במקום זאת, בכל פעם שהתייחס לעצמו, כתב בגוף שלישי על “המברר” או “הצדיק המברר” – דהיינו הצדיק המשיחי שתפקידו לחלץ את הניצוצות מתוך הקליפות ובכך להחיש את הגאולה. שליחות המשיח מתבארת על פי פסוקי התהלים, באופן שמאורעות חייו של דוד המלך “מיתרגמים” להיות מאורעותיו של הצדיק־המשיח – הלא הוא רמד”ו עצמו. ניצחונותיו ומנוסותיו, תפילותיו, תשבחותיו ומצוקותיו של דוד המלך הופכים למאורעות חיי הנפש והסבל הרוחני שחווה רמד”ו בתהליך התקדשותו המיסטי. דוגמה מופתית לסגנונו המיוחד של פירוש התהלים מצויה בביאור תהלים קלט:
‘אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח’ (תהלים קלט, ז). זה הענין מדבר על זמן התיקון, שהיה קשה לו לצדיק המברר הרבה מאד… וגדל הכאב מאד, וכמה פעמים היה חושב מתוך צערו לברוח מתיקונו, כמו שחושב החולה לברוח מן הרפואה המרה אף על פי שמביאתו לידי בריאות… גם אפשר שחשב לפעמים מתוך צערו להתיאש מן הרחמים ח”ו ולהשליך את עצמו בקרב צרה, שהוא ענין הדיספיראטיונ”י (disperazione – ייאוש) בלעז… ואמנם לא נעזב ברשותו מן השכינה… וימינו ית’ שהוא סוד החסד, אוחזו ומוציאו משם בבא עתו, כשהניח כל הסיגים בתוך כור ההתיאשות… נמצא שגם מה שהוא חשב לרעתו מפני גודל צערו ותוקף צרותיו, האלקים חשבה לטובה להשלים את תיקונו, וכל שכן בהיותו כמתיאש… ואמנם העצות הנבערות שעברו בדעתו של המברר בעת צרותיו מצד הקליפה המתגברת עליו, לא יכלו להטותו מדרך ישרה ומחפץ ה’, לפי שכבר השגחתו ית’ קדמה לו טרם אחיזת הקליפה, והקדושה הקודמת היא הגוברת.
במקומות אחרים מבואר כי “זמן התיקון” הוא זמן ה”קטנות”. זמן זה מזוהה עם שעות ייאוש, ספק וחוסר אמונה. ואילו שעות ה”גדלות” הינן שעות הארה, שמחה והשגה רוחנית. זאת ועוד, מצבי “גדלות” ו”קטנות” ובכלל תהליך ה”תיקון” אינם נחלת גורלו של הצדיק־המשיחי בלבד. להיפך: “כל אחד ואחד צריך שיתעסק בעצמו לעשות את תיקונו הראוי לו”, שכן: “עמל הבירור של כל איש ואיש הוא כפי מה שהוא אדם, בחלק הנוגע לשרשו”. בקריאתו הפסיכולוגית בתהלים ובפרשנותו הפסיכולוגית העקבית למושגים קבליים, רמד”ו מטרים את גדולי החסידות. עשרות שנים קודם שנאמרו, רמד”ו מיישם את דברי רבי נחמן מברסלב כי: “עיקר אמירת תהלים לומר כל מזמורי תהלים על עצמו, למצא את עצמו בתוך כל מזמור ומזמור… לפרש לעצמו על מלחמת היצר הרע וחילותיו” (ליקוטי מוהר”ן תניינא, תורה קכה). רמד”ו הוא אפוא ה”רבי החסידי הראשון”: גאון דתי, ההופך את עולמו הדתי הפנימי לתורת חיים ואת התורה למכשיר התבוננות בחיי הנפש.
היסטוריה, הנהגה ותיקון לאומי
בעקבות כתב החרם שיצא כנגד רמח”ל (לאחר שהואשם בשבתאות ועוד), הוא נאלץ לעזוב את איטליה. רמד”ו נשאר אמנם במקומו, אך שינה את טעמו הספרותי. עשרות פירושי המקרא שרמד”ו יצר בארבעים השנים הבאות (1735~1774), סובבים על תיקון, הנהגה והיסטוריה. עניינם ביאור פשטי המקראות כרומזים לסודות קבליים: כל דמות מקראית פועלת בזיקה לבחינה אלוהית מסוימת, וכל אירוע מקראי משקף או מבטא דינמיקה בין ספירות ופרצופים. לא רק, כרגיל בקבלה ובחסידות, מעשי האבות מתבארים לפרטי פרטים על פי שורשי נשמותיהם בספירות (כגון זיקת אברהם לחסד; יצחק לגבורה וכיו”ב). אלא מסכתות חייהם של כלל גיבורי המקרא מובנים מחדש כרצף של מעשי תיקון באלוהות. אפילו מעשים תמוהים או מעשי חטא כגון מפעלותיו של שמשון או אשת הזנונים שלקח הנביא הושע יש בהם סוד. באשר להיסטוריה המקראית – הרי זו היסטוריה קדושה. כל אירוע ארצי התרחש בהשגחה פרטית, ומתוך מחשבה אלוהית המכוונת את העולם לתיקונו. אפילו אירועים משונים, מזעזעים או חסרי חשיבות לכאורה – גנוזים בהם סודות.
במיוחד מרחיב רמד”ו מגמה זו אל ספרי נביאים ראשונים ואחרונים. כאן ההיסטוריה הלאומית של עם ישראל מקבלת מובן על פי תורת הסוד. בקליפת אגוז: ההיסטוריה היהודית מאז הכניסה לארץ, דרך מפעלות השופטים ומלחמות המלכים ועד החורבן והגלות – כולם ללא יוצא מן הכלל הם ייצוגים של המאבק הקוסמי בין כוחות הקדושה לכוחות הטומאה וסטרא אחרא. השופטים, הנביאים ומלכי יהודה מייצגים את כוחות הקדושה העולמיים, ואילו שבעת העממים, נביאי הבעל ורשעי ממלכת ישראל הם ייצוגים ארציים של כוחות סטרא אחרא. תגבורת יד ישראל פירושה ניצחון הקדושה והכנעת כוחות הטומאה. ואילו מפלת ישראל בשל העבירות שבידם פירושה ניצחון כוחות סטרא אחרא המתקוממים תדיר כנגד הקדושה ומייצגיה. דוגמה למגמה זו ניתן למצוא בביאור רמד”ו לספר יהושע. כיבוש הארץ פירושו כמובן טיהור הארץ הקדושה, המזוהה עם ספירת מלכות, מידי כוחות הטומאה שנאחזו בה. על יהושע הוטלה המשימה “להעביר את הניצוצות הקדושות, שהם סוד בני ישראל, אל המנוחה ואל הנחלה שהיא מקום הקדושה עצמה”. כנגד חזרת ניצוצות הקדושה אל מקומם הטבעי, לא ניתן לטומאה, המזוהה עם עמי הארץ, אלא להיכנע בפני הקדושה.
כתוצאה מקריאה קבלית זו במקראות, לא רק ההיסטוריה הלאומית מתבארת כהיסטוריה קדושה, אלא גם הגיאוגרפיה של ארץ ישראל נעשית לגיאוגרפיה מקודשת. כל מקום ואתר שנחלו ישראל – תיקון בחינה מסוימת באלוהות נעשה בו, ונחלותיהם מכוונות כנגד הספירות ובחינותיהן. נחלת זבולון – כנגד ספירת תפארת, יששכר – כנגד נצח, אשר – כנגד הוד, וערי המקלט – כנגד חסד. וכן על זו הדרך: כיבוש הארץ ונחלתה הוא תיקון אילן הספירות האלוהיות עצמו. בהביטו על ההיסטוריה כביטוי לתהליכים עמוקים בעולם האלוהי ועל הגיאוגרפיה כמקודשת, רמד”ו מטרים את הגות הרב קוק וממשיכי דרכו. כידוע לכל, הרב קוק זיהה את תהליך שיבת ציון המודרנית והופעת התנועה הלאומית היהודית כביטוי לחזרת השכינה והקמת “יסוד כיסא השם בעולם” – ממש כאילו קרא את כתבי רמד”ו, המתאר את הקמת מלכות דוד הארצית כהשלמה ותיקון של העולם העליון. ובנוגע לגיאוגרפיה – ניתן בקלות לשער איזה עושר יכולים כתבי רמד”ו להעניק למורי דרך ומדריכי טיולים. בעיני רוחי אני מדמיין את רמד”ו מתלווה אל זאב (ז’אבו) ארליך ז”ל לסיור רגלי באתר ארכיאולוגי נידח כשלהו. ז’אבו מסביר על ההיסטוריה של המקום, הטופוגרפיה החי והצומח, ואילו רמד”ו מבאר את סודו של מקום על פי תורת הקבלה.
אופטימיות ואהבת ישראל
תורת רמד”ו נלמדת כיום במוסדות דתיים־לאומיים רבים. שתי דמויות בולטות שעוסקות בתורתו הם הרב רא”ם הכהן מישיבת עתניאל והרב אליעזר קשתיאל מן הישיבה בעלי (שאף הוציא סדרת ספריו המבוססים על תורת רמד”ו). כמו כן, נלמדת תורתו בחוגים חרדיים שונים. בכדי להעמיק עוד את הבנתי בהתעוררות לעסוק בתורת רמד”ו ברחבי העולם היהודי, פניתי אל מספר לומדי ומפיצי תורתו בשאלה מה הם מוצאים בה? נחום קרלינסקי, דמות מוכרת ברחוב החרדי וממארגני ההילולה השנתית לזכרו, מסביר לשיטתו: “בעולם של שיפוטיות ודחייה, רמד”ו מחולל מהפכה רוחנית של תיקון וגאולה דרך אהבה ללא תנאי, מקבל גם את ‘האובדים והנידחים’, ורואה בהם ניצוצות של קדושה שנפלו בשבי כוחות הרוע וממתינים שיבואו להצילם. לשם כך הוא לא מהסס להיכנס לתוך הקליפות ולמרות הפיתויים והקשיים שעובר הוא לא מתייאש ובכח התקווה והאמונה הוא סולל את דרכו לפסגת האושר יחד עם כל עם ישראל… בכתביו מוצאים לימוד זכות עצומה והכוונה פרקטית ומעשית בגובה העיניים לתיקונו השלם של כל יהודי באשר הוא בתהליך פנימי איטי ויסודי ולא דרך שינוי דרסטי או קיצוניות. ההיפך – דווקא בתהליך פנימי איטי ויסודי דרך שיח פתוח, נוקב ולא מגמגם ממקום אישי וחושפני מתקבל מענה מדויק לדור הזה, בהתמודדות אינדיבידואלית עם הפחדים הפנימיים, הפיתויים, הכישלונות והייאוש”. הסבר מעט אחר סיפק לי מרדכי לופו, לומד ותיק ומחבר סדרת ספרים המבוססים על כתבי רמד”ו: “לרמד”ו יש יכולת על־אנושית לקרוא פסוקים בצורה חדשנית, למצוא בהם ראשי תיבות גאוניים, ולהתבטא בשפה מודרנית העוסקת בנפש ובבריאה. כל מה שידענו על הבעל שם טוב ובעיקר על רבי נחמן מקבל פרספקטיבה חדשה לאור כתביו שמפרשים פסוקים בדרך החסידות והקבלה, מעניקים נשמה חיה לאותיות ולמילים, ובעיקר מעניקים משמעות אדירה לגלות ולנפילות”. או בקיצור, מלבד עומד פסיכולוגי ותפיסת תיקון לאומית, רמד”ו מציעה פרשנות מעמיקה לתורה, וירטואוזיות דרשנית, והרבה הרבה אופטימיות.
אלטרנטיבה ללימוד התנ”ך
כלל נקודות המבט שסקרנו מוליכות למסקנה פשוטה: תורת רמד”ו מהווה אלטרנטיבה לכל המצוי כיום בתחום לימוד התנ”ך. לנוכח אינספור קריאות ספרותיות, לאומיות או מוסריות שטחיות ומוכרות לעייפה – רמד”ו מציע קריאה מיסטית מעמיקה, עשירה ורעננה של כתבי הקודש. תורתו חודרת את המציאות החומרית־הפשטית ומוצאת בכל רובד שבה סודות גנוזים, ובכללותה – תהליך תיקון נסתר. המאמץ את נקודת מבטו – נעשים עבורו ספרי התנ”ך, ובעקבותיהם העולם כולו ל”תיאטרון אלוהי” שמחזותיו מבוימים היטב. תורה זו מזכירה ללומדיה כי בכל דבר גנוז רז ומחזירה את הקסם לעולם ששכח את סוד קסמו; ובכך, כנראה, סוד קסמה.