השבת הקרובה תחול בתאריך י”ז בשבט. בעבור רוב רובם של היהודים לתאריך זה לא נודעה כל משמעות מיוחדת. לעומת זאת, יהודים רבים הסבו השבוע לסדר ט”ו בשבט. מקורותיו של ט”ו בשבט, הגלויים והנסתרים, הסבו את תשומת ליבם של חכמים וחוקרים. שורשיו של ט”ו בשבט נטועים עמוק בספרות חז”ל, אך הוא הפך למועד בולט בלוח השנה העברי רק במאה השמונה עשרה. ככל הנראה אופיו החדש של החג, ובכלל זה המנהג לערוך ‘סדר’ שבו אוכלים פירות ושותים ארבע כוסות של יין התעצב בחוגים שבתאיים שפעלו במאות השבע עשרה והשמונה עשרה באזור הים התיכון (איטליה, יוון, תורכיה וארץ ישראל). משהפך לנכס צאן ברזל בתרבות היהודית אומץ לבסוף על ידי התנועה הציונית והפך לחגה של ארץ ישראל, חג הנטיעות ותנועות הנוער. זאת על אף שאין שום זמן אחר בשנה שבו מזג האוויר גרוע יותר לטעת בו עצים או לערוך טיולים המוניים.
המקור המרכזי לסדר ט”ו בשבט הוא בספר ‘חמדת ימים’ – קובץ עצום של דרשות, ענייני מוסר ומנהגים על פי הקבלה מאת מחבר אנונימי. דיו רב נשפכה על שאלת שבתאותו של ‘חמדת ימים’ והתעלומה במידה רבה בעינה עומדת. אך לא בכך עסקינן כעת. המעיין ב’חמדת ימים’ לומד על משמעותו של ט”ו בשבט לדעת המחבר. תכליתו של סדר ט”ו בשבט הוא לעורר את האילן הקדוש, עץ החיים הקוסמי, להוריד שפע לעולם ולחדש בחיותו את המציאות כולה. אמירת ברכות על פירות האילן ושינון קטעי זוהר בכוחם להוציא את הניצוצות מתוך הקליפות ולעורר את צד הקדושה. בכך מתחזק כוחו של אילן הספירות והמציאות כולה מתברכת.
והענין כי כמו שהיום ראש השנה לפירות האילן לענין המעשרות, דחשבינן להו שנה מט”ו בשבט, דהואיל וירדו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות ונמצאו פירות חונטים מעתה, כן דוגמתו למעלה ראש השנה לפירות האילן העליון להשפיע את שפעו הקדוש לפירותיו הם הם העולמות אשר מהם ישתלשל וירד פה למטה באילנות ועל משטרם, ומעשה ידינו כוננהו בכח סגולת התקון הזה הנעשה בעצם היום הזה בכח הברכות ואשר ילוה אליהם הגות (=לימוד) סוד שורשן תתעוררנה בקומתם וצביונם למעלה.
עיון בתכניו של סדר ט”ו בשבט מלמד כי הדרך לעורר את האילן העליון ‘להשפיע את שפעו הקדוש’, היא על ידי העמקה בסודם של הפירות הנאכלים בו. לכל פרי סוד ומהות גנוזה שדברי המקובלים ובעיקר ספר הזוהר יודעים לפענח. העמקה בסודם של הפירות משמעותה העפלה אל שורשי המציאות. פריה של העפלה זו הוא הורדת אותו שפע לפרי הנאכל וממנו לכלל הבריאה.
בסמוך לט”ו בשבט חל כמובן י”ז בשבט. מה טיבו של יום נעלם זה? מדובר על מועד ייחודי שנחוג על ידי ר’ משה חיים לוצאטו (רמח”ל) וחבורת תלמידיו בעיר האיטלקית פאדובה. ככל הנראה מדובר על יום ייסוד החבורה, שעל קיומה אנו יודעים מכתבי תקנות מיוחדים שנשתמרו בכתבי יד. מועד זה היה גם היארצייט, יום השנה לפטירתו של ר’ בנימין הכהן, רבו הזקן של רמח”ל וגדולי מקובלי איטליה בדור שלפניו. היה זה אם כן מעין י”ט כסלו של מקובלי איטליה.
לא ברור כמה פעמים צוין מועד זה בפועל, אך בוודאות נחוג פעמיים בשנים תצ”ב-תצ”ג (1732-1733). בין כתבי רמח”ל ותלמידו-חברו ר’ משה דוד וואלי (רמד”ו), נותרו מספר קטעי דרוש ותפילה שהוכנו עברו חגיגת י”ז שבט. מרתקת היא העובדה שחגיגת י”ז שבט דומה מאוד לחגיגת ט”ו בשבט. גם מועד זה צוין בעריכת סעודה, אמירת תפילות ברכות, שירות ותשבחות ודברי תורה העוסקים בסודם של המאכלים. גם כאן תכליתה של החגיגה הוא להוריד לעולם את השפע והברכה הגנוזים במאכלים הגשמיים. כך כתב רמד”ו:
“שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב”. הנה כבר ידוע שאין טוב לאדם ואין שמחה לו כשמחת התורה, כשיזכה להיות בין חברים מקשיבים לקולו, והוא יחדש חידושי תורה ויאמר בפניהם. וכל שכן שיהיה “דבר” בעתו – לעשות על כל דבר התיקון הראוי לו, כמו שעושים אלה החברים הקדושים בלילה הזאת, על סעודה של מצוה אשר לפנינו, לתקן תיקונים לשם שמים, דבר נאה ומתקבל, תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו.
בהמשך דבריו עסק בסודו של היין. ‘היין המשמח’ השמור לצדיקים, ורומז לשפע וברכה הנובעים מספירת הבינה, ולעומתם ‘היין המשכר’, הגורם לחמרמורת והקאה, השמור לרשעים. לעתיד לבוא יוכלו גם הצדיקים ‘לשתות מן היין המשכר, שלא יהיה עוד משמם כבתחלה אלא משמח, כי החצון יהיה כמו הפנימי ממש, מאחר שנתקן הכל וחזר כל רע לטוב’.
אף רמח”ל עסק בסודם של המאכלים. דבריו מלאים מושגים קבליים וקשים מעט להבנה. בקטע הבא עוסק רמח”ל בסודו של הבשר, הרומז לגוף הגשמי:
בשר – אין שמחה אלא בבשר, זה הגוף שעומד להלביש הרוח העליון שיורד ומתפשט לכמה צדדין… וזה צריך להיות נכלל למעלה, שהרי הוא נאסף לשרש שלו, ונשלם בשורש שלמעלה. אז צריך לכלול בשר זה במקורות שלו, והכל נכלל בשכינה. בשעה שזה נכלל, מה כתיב: “ישמח ה’ במעשיו”. שהרי שמחה בתחתונים הוא ודאי בשעה שנתקנים למעלה, שהרי הכבוד העליון, מהם מתעלה ודאי, דכתיב: “יהי כבוד ה’ לעולם ישמח ה’ במעשיו”. שאמר בריות הם למטה, להיות כדוגמא שלמעלה, והכל צריך תיקון שלם, וזה סעודה של מצוה וזה שכינה בחיבור אחד עם המלך, שמשם כל הברכות נובעות ויוצאות.
רמח”ל אף חיבר תפילות לסעודת המצווה שחגג עם תלמידיו וחבריו. בכך עשה מן התורות – תפילות, שכן אלו נאמרו בסמוך לדרשות ודברי התורה ומשקפות את תוכנן:
רבון כל העולמים, עלת כל עלות, יהיה רצון לפניך לקבל ברצון עבודה שלנו ותורה שלנו שאנו מעלים לפניך בשמך הגדול הגבור והנורא… ובזאת הסעודה שאנו מסובים בה לפניך, תגלה רצון ושמחה מלפניך להאיר עלינו אור יחודך. וכמו שאנו מסובים על השולחן הזה לשמוח בשמחת תורתך, כן תהיינה נשמותינו מסובות על השלחן הטהור שהיא השכינה… וגופות שלנו יהיו ניזונים משמן העליון שיורד משמי קדשך, להיות נטהרים בו רמ”ח אברים ושס”ה גידים, שהוא לחם אבירים, לחם הנבלע באיברים, שאין בו חלק לסטרא אחרא כלל. וכן לא תוכל סטרא אחרא לידבק בבשר שלנו, שיהיה נתקן באור קדושתך. ואורותיך הקדושים יהיו מעטירים אותם וסובבים אותנו לכל צד.
דרושים מופלאים אלו מלמדים על סעודה שאופייה הוא סאקראמנטלי. כל פעולה גשמית שבה, אכילה, שתיה ושיחה תכליתן הוא קידוש הגשמיות על ידי הרווייתה בשפע ברכה הזורם מן העולמות העליונים.
אכן, ראויים ט”ו בשבט וי”ז או טו”ב בשבט להיחשב כאחים תאומים. שניהם נוצרו באותה התקופה ועל ידי אנשים שלא רק היו חלק ממסורת קבלית אחת אלא גם עמדו בקשרים אלו עם אלו. גורלו של ט”ו בשבט שפר עליו מסיבות מובנות. יש לו מקורות עתיקים וחיבורו לעניין ארץ ישראל העניק לו דחיפה גדולה. י”ז בשבט לעומתו שקע בתהום הנשייה. אפילו מועד חדש עוד יותר ממנו כמו י”ט כסלו הפך למועד שיש המציינים אותו מידי שנה בשנה, ובשנים האחרונות נודע בציבורים גדולים והולכים. י”ז בשבט לא זכה לכך משום שבניגוד לתנועת החסידות, לחוג מקובלי פאדובה לא הייתה המשכיות. בשנים האחרונות, קבוצות של לומדי רמח”ל החזירו במידה מסוימת עטרה ליושנה. באתר ‘מכון רמח”ל’ שבראשו עומד הרב מרדכי שריקי מצאתי כי נעשה ניסיון לחדש את חגיגות מועד זה. אכן, אין אנו יודעים דרכיה החמקמקות של ההיסטוריה. שמא ביום מן הימים עוד יעלה מאן דהו את י”ז שבט מן הנשייה, ינסוך בו משמעות חדשה ועדכנית ויהפכו לחג מוכר ונודע בציבור.