“הסוחר מונציה” הוא אחד המחזות המפורסמים ביותר של שייקספיר. פרסומו בא לו במיוחד בשל דמותו הגרוטסקית של שיילוק – מלווה כספים יהודי־ונציאני שעומדת במרכז העלילה. על פי המסופר במחזה, שיילוק הלווה 3000 דוקאטים לאדם נוצרי בשם אנטוניו, אשר התחייב להחזירם לו כעבור שלושה חודשים. אם לא ישלם בזמן, כך נקבע בחוזה שנחתם ביניהם, ייטול שיילוק ליטרה (או פאונד, כ־450 גרם) מבשרו של אנטוניו, שונאו ומְצֵרוֹ משכבר הימים. המחזה מגיע לשיאו במעמד המשפט בין אנטוניו לשיילוק לאחר שהלה איחר לשלם. במעמד זה נתוועדו ראשי ונציה ושופטיה על מנת לקבוע האם יותר לשיילוק ליטול מבשרו של אנטוניו אם לאו. עד אותו רגע דחקו בשיילוק רבים לוותר, למחול ולהמתיק את גזר הדין הקבוע בחוזה. אך שיילוק עמד בעקשנותו ושאיפתו לנקמה בשונאו ולא זז מכוונותיו אפילו כפסע. בסופו של דבר הפסיד שיילוק במשפט ונקבע כי לא רק שחייב הוא להעביר את כספו ללוויו הנוצרים, אלא גם יאלץ להמיר את דתו לנצרות אם איננו מעוניין להיות מוצא להורג. מפלתו של שיילוק טראגית אף יותר מפני שנוסף על אלו, בתו היחידה יסכה התחתנה במהלך המחזה עם נוצרי, המירה דתה ובזבזה ממונו של אביה. שיילוק, היהודי המרושע, העקשן, תאב הבצע והדם, מסיים את המחזה נקי מכל נכסיו: הרוחניים – דתו, הכספיים – זהבו, ושושלתו – ביתו שנעשה לנוצרייה.
המחזה מסתיים כפי שמסתיימות כרגיל מחזות מסוג הקומדיה – בחגיגות הזוגות האוהבים. במקרה זה הם שלובים בחגיגות הנוצרים את ניצחונם על היהודי האומלל, ניצחון הטוב על הרע והענשתו. ברור שקריאת המחזה בעיניים יהודיות קשה וכואבת מאוד. בעיניים אלו אין בו טיפה של הומור וקומדיה אלא טרגדיה קשה וכואבת. השאלות העולות מקריאתו הן רבות: מדוע התעקש שיילוק כל כך על קיום גזר הדין והצדק ולא הסכים לוותר? כיצד נראו חייו לאחר שהוטבל לנצרות וממילא יצא מן הקהילה היהודית (שהרי שבוודאי בחברה הנוצרית לא הצליח להשתלב בהיותו חסר רכוש ונושא סיפור שכזה)? ויותר מכך – תחושת עלבון צורב עולה לנוכח הצגה זו של יהודי זקן כתאב בצע, אלים ושואף דם ונקם. התחושה היא כי הדימוי ששימש את בעלי עלילות הדם הוא שעמד מאחורי שיילוק של שייקספיר. אמנם ישנם סימנים לכך שהמחבר דווקא עידן את דמותו של שיילוק בהשוואה למחזות אחרים בני התקופה, ובוודאי ביחס למחזות נוצריים עממיים שהציגו את היהודים כבוגדים בישוע שנידונו לעונשים כבדים. כמו כן, ביתו של שיילוק יסכה, או ג’סיקה, דווקא מוצגת באור חיובי כנערה יפה בעלת מזג נעורים סוער ומרדני. הדבר מלמד כי לא על אנטישמיות טוטאלית, גזעית מדובר כאן, שהרי דמותה מוכיחה כי ‘ישנם יהודים טובים’ ולכך הבעיה איננה גזעם אלא התנהגותם ודתם. במובן זה המסר של המחזה איננו מודרני אלא נוצרי מסורתי: אילו ישתלבו היהודים בחברה הנוצרית יתקבלו אליה; אילו רק יחדלו מכפירתם וימירו דתם יזכו לשבת בשלווה בצל הצלב. על כל פנים, אופיו הקשה והמחריד של שיילוק מעורר תרעומת אמיתית בקרב קורא יהודי שחש כי המחזה שופך את דמו ומציגו כיצור תאב דם, אכזר ומרושע, תיאור סטריאוטיפי שבוודאי איננו הולם את מרבית יהודי ונציה או יהודים בכלל, אשר תחת היותם רודפים נרדפו בעצמם, גורשו והושפלו על ידי גורמים נוצרים לאורך ההיסטוריה.
בשל תחושות אלו הוליד המחזה שורה ארוכה של תגובות יהודיות. הללו ביקשו להציג את שיילוק באור חיובי יותר או להחזיר את חיצי האשמה אל התוקף ולטעון כי שייקספיר חטא באנטישמיות חסרת כל בסיס. בין שלל תגובות אלו ניתן למנות את השיר ‘זהבם של היהודים’ מאת אלתרמן, השיר שכתב על הנושא הסופר משה שמיר (צילום – בפרטי) אשר בעצמו נכתב כתגובה להחלטת האו”ם כי ‘ציונות היא גזענות’ ועוד (סקירה יפה על ספרות זו ותגובות נוספות למחזה אפשר לקרוא בכתבה המעניינת של אלי אשד במגזין אימאגו: https://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2515.htm).
ברצוני לעסוק כאן בתגובה אחת ל’סוחר מוונציה’ ובה קשר גם לענייני שלי – ספרות הקבלה, עירוב עניינים שנשמע אולי מפתיע. המדובר הוא בספר ‘ימי שיילוק האחרונים’ מאת הסופר והפעיל הציוני היהודי־אמריקאי לודביג לואינסון. הספר נכתב בשנות ה־30, תורגם לעברית ונדפס בשני כרכים קטני כרס (219 עמודים בסך הכל) וקטני מידות (בפורמט ספרונים). הספר מלא קיטש ועמוס לעייפה באנכרוניזמים ובאידיאולוגיה. המחבר ביקש לתאר בו את תולדות חייו של שיילוק לפני ואחרי סכסוכו עם אנטוניו והמשפט ביניהם. שיילוק מצטייר בו כמובן בפנים חדשות לגמרי. תולדות חייו נסקרים בפרוטרוט ועל רקעם מובנים מניעיו שהוצגו במחזה כאכזריות לשמה. זאת ועוד – שיילוק של לואינסון הוא דמות היסטורית לכל דבר, הפועלת בסמיכות לאירועים ואישים בולטים בהיסטוריה היהודית של המאה ה־16: גירוש ספרד, המרכז הקבלי בצפת, פעילותם הפוליטית והכלכלית של דונה גרציה ויוסף נשיא ועוד.
‘ימי שיילוק האחרונים’ מתאר כיצד שיילוק נולד וגדל בקהילה היהודית שבגטו הוונציאני, וכיצד לאחר מות אביו החליט לעזוב את לימודיו בישיבה ולעסוק בהלוואת כספים. כך, סבר, יוכל לעזור לאחיו היהודים הסובלים בכל מקום שהם ובמיוחד למגורשי ספרד. בהתאם לתקופה בה נכתב המחזה, מחציתה השנייה של המאה ה־16, מסתבר כי שיילוק עמד בקשרים עם דונה גרציה ומשפחתה. למעשה היה הוא שליחם המרכזי בוונציה, איש הקשר שעזר להם בניהול מסחרם הענף ופעולותיהם לטובת היהודים. בתו יסכה גדלה עמו ללא אם, דבר שהוביל לבריחתה מביתו הקודר של האב האלמן והבודד. המשפט שערך עם אנטוניו היה עניין סמלי לחלוטין. שיילוק תמיד נחרד ממראה דם. סכינו לא היתה חותכת חתך עמוק בבשרו של בעל דינו. כל רצונו היה לזכות בשעה יחידה שבה יזכה ‘לראות עצמו נישא מעל ליסורי עמו הנענה, מעל לעלבונה של כנסת ישראל הקדושה, מעל לכלמות ולקלון, לגזרות וגרושים, למסרקות ברזל ומדורות אש’ (עמ’ 8-9).
לאחר שנאלץ להתנצר, מספר לואינסון, ברח שיילוק לתורכיה בספינה של יוסף נשיא ועבר לשבת בארמונו שבאיסטנבול. הוא התנדב לעמוד בראש משלחתה של דונה גרציה לחידוש היישוב היהודי בטבריה – מאורע היסטורי ידוע ומפורסם. בשלב זה הופך הסיפור לשיקוף של סיפור העליות החלוציות בשנות ה־20-30: טבריה מלאה בערבים ובדואים והשלטון התורכי לא שש לעזרתם של המתיישבים היהודים. בסופו של דבר עזב שיילוק את ארץ ישראל וחזר לאיסטנבול מאוכזב מן הגאולה שטרם הגיעה. בסוף ימיו, בעקבות יוזמתו של יוסף נשיא התיישב בחברת יהודים רבים באי קפריסין. שם פגש מחדש את ביתו וילדיה ששבו לחיק סבם, הוכנסו בבריתו של אברהם אבינו וקיבלו עליהם את אורח החיים היהודי. שנותיו האחרונות של שיילוק עוברות עליו בשלווה יחסית כשהוא רווה נחת מנכדיו היהודים.
מובן כי סיפורו של לואינסון רווי אידיאולוגיות בנות זמנו. שיילוק גדל כ’יהודי גלותי’, עובר לאקטיביזם מעין ציוני וחוזר בסופו של דבר להשלמה עם החיים בגולה תוך קבלת ‘המצב היהודי’ כמות שהוא. מסקנת הספר, כנראה, מלבד תכליתו להציג את שיילוק כ’יהודי הנודד’ והסובל חלף דמות מפלצתית ומרושעת, היא כי אין פתרון ל’בעיה היהודית’ מלבד נטיעת שורשים במקום נעים ככל האפשר בגולה, תוך ניהול חיי תורה וקהילה. הרמז ליהדות ארצות הברית ברור מאליו.
לעניינינו – תהפוכותיו הרעיוניים של שיילוק בנוגע לפתרון בעיית היהודים שזורות בשינויים בהשקפת עולמו ונטייתו לעסוק בענפים שונים של המסורת היהודית – כאן מופיעים מקובלים שונים והקבלה בכלל, או לפחות דימוייהם כבעלי חשיבות להשקפת עולמו של שיילוק ושל פעולותיו. בצעירותו נמשך שיילוק ללימוד התורה ועשה ימיו ולילותיו בישיבה. בראותו את סבלם של אחיו היהודים, ובעקבות אירוע בו נערים נוצרים התעמרו בו חיפש לו מענה רוחני. חברו של אביו הכיר לו את ספר ‘מורה הנבוכים’, אך זה לא צינן את נפשו הסוערת:
דברי ההגיון של הרמב”ם לא נתנו נחומים לנפשו המדוכדכה של העלם. הן כל אלה אינם מן הענין כלל, כי מה מועיל בהנחות הללו, בין שהן בגדר מושכל ראשון בין שהן מחויבות על פי ההגיון; עקר הדבר שאין בהן כדי לקרב את הקץ, להחיש פדות לעמו, או להעביר זדון מן הארץ. והן רק זאת צמאה נפשו (עמ’ 27).
סמוך למאורע זה החלו לפוץ שמועות בעולם אודות ‘נסיך פלאי למלכות ישראל’ המבקש לקרוא דרור לעם היהודי ולהוציאו מעבדות לחירות. זהו לא אחר מדוד הראובני שהצית תקוות בלב יהודים בראשית המאה ה־16 כי קרבה הגאולה לבוא. אמנם, שלא כיהודים רבים, שיילוק המפוכח לא נהה אחרי חלומותיו של הראובני ולא אחרי דרשותיו של שותפו שלמה מלכו (זהו ככל הנראה האיות המדויק) מעט מאוחר יותר. עוד קודם שהתגלתה תרמיתם של אלו, בשיא רגעי הקסם של הראובני בוונציה, הרגיש שיילוק שאין לדמותו קלסתר פניו של משיח:
הוא חשק מאד לדעת מה מראהו ומה תארו. והנה ראה פנים מארכים ודלים וזקן שחור, דלול וקצר. הוא ראה עפעפים כבדים, עצומים למחצה, מאפילים על עינים חומות בהירות… אלה היו עינים נעלמות, כעוטות פרוכת, עיני אדם אשר לא יאבה כי יקרא בהן דבר; עיני איש הוזה, שוגה בחלום… מראה פניו חור כפני אדם אשר התקין עצמו בתפלה ובצום. פגה כל תקוה מלבו של שיילוק שוב לא מצא נחמה בדגלים הרקומים רקמה משונה ופלאית בלשון הקודש (עמ’ 37-38).
מאוכזב מכישלונם הצפוי של מלכו והראובני, נטש שיילוק את ציפיותיו המשיחיות לעת עתה ובקש מעתה והלאה ‘להטות את לב אחיו כי ישובו אל דרך התבונה והדעה הצלולה’, ירחיבו את עסקיהם ויגדילו את רווחיהם הכספיים ואת פיקחותם הכלכלית. רק כך יתאפשר להם לחיות בשלווה יחסית בין הגויים. בתקופה זו חזה שיילוק באוטו דה פה המפורסם בעיר אנקונה שבאיטליה (שהוביל את החרם שארגנה דונה גרציה נגד העיר). בין העולים על המוקד היה לא אחר מאשר ר’ משה די ליאון (עמ’ 86). אם אינני טועה רק אחד מוכר לנו בשם זה וסביר שיוזכר כאן – הלא הוא מחבר הזוהר, או לפחות אחד ממחבריו. האם מתכוון לואינסון לומר כי כשל כוחה של הקבלה מלהושיע? האם עלייתו על המוקד של אחד מגדולי המקובלים (שחי כ־250 קודם לכן) פירושה כי אין בכוחם של מקובלים, כלומר בכוח המיסטיקה לגאול את ישראל? יתכן וכך הדבר. בכל מקרה, כאמור לעיל, שיילוק ברח מאימת השלטונות הוונציאנים והגיע לאיסטנבול. לאחר מכן הצטרף למשלחת יהודים ששמה פניה לארץ ישראל, על מנת להקים יישוב יהודי חדש בטבריה. לאחר מסע בים התיכון הגיעה אונייתו של שיילוק לנמל עכו. את השבת הראשונה בארץ עשו העולים ויהודי עכו שהצטרפו אליהם למרגלות הכרמל. בערב שבת יצאו ליערות לבושים בגדי לבן ואחזו בידיהם כפות תמרים. הם ידעו כי ‘קרב הקץ, ימות המשיח מתקרבים. כבר יצאו קדושים ללכת מצפת למירון לקברו של ר’ שמעון בר יוחאי… והם ידעו את השם המפורש ואת שמות כל המלאכים’. במוצאי השבת המשיך המסע לכיוון טבריה. בעוד בני החבורה אובדים את דרכם בהרי הגליל שורצי השודדים והמתנכלים הערבים ‘בא אליהם מפאת צפון אדם קטן, מהיר, מגודל זקן שיבה, רכוב על אתון’. אדם זה, המזדהה בשמו – ר’ משה קורדוביריו (רמ”ק), מגדולי המקובלים בצפת במאה ה־16, פונה בשלום אל שיילוק וחבריו בגערה:
מדוע זה לא שלחתם צפתה לבקש מורה דרך? מדוע זה היה עלי להרחיק מבטי ולחדור בעזרת הקדוש ברוך הוא אל עולם האצילות למען דעת כי בעולם הבריאה יש יהודים הנזקקים למדריך? (עמ’ 147)
על כן, היה רמ”ק למורה הדרך לחבורה. בין נשות החבורה היו ‘שנשבעו… כי היו רגעים אשר ראו דמות של מגן דוד זהב מרחף מעל לראשו’ (עמ’ 148). שיילוק על כל פנים פקפק במדריכו זה. ואכן, משעה שהגיעו לטבריה המלאה באויבי היהודים נעלם רמ”ק ושוב לא מצא אותו איש: ‘היו שאמרו כי הוא הלך ללון אותו לילה על קרבו של ר’ יוחנן בן זכאי’. כמו ר’ משה די ליאון, גם רמ”ק מסוגל אמנם להביט אל עולם האצילות, אך פרגמטיזם ארצי ממנו והלאה. שיילוק, המפוכח והציני פקפק בו מלכתחילה. ההתיישבות בטבריה הסתיימה אמנם ככישלון חרוץ (זוהי אמת היסטורית למחצה. היישוב התקיים כ־100 שנה אך סופו שנעזב באמצע המאה ה־17 וחודש שוב במאה ה־18). התנכלויות ערבים מקומיים המסו את לב העולים היהודים שלא היה בהם העוז להשיב מלחמה. על כך קבל שיילוק. הוא דמיין, לדעת לואינסון ‘עם עברי גדול ומשוחרר, אשר יזדין בכח ובאומץ ואם יהי צורך בכך גם יחגור חרב… ויגן על זכותו ויקום את נקמתו ממשנאיו’ (עמ’ 161). תקווה משיחית־ציונית זו התנפצה למול עיניו. הסיבה לרפיון הרוח היהודי נעוצה בעיניו באתיקה היהודית הבאה לידי ביטוי בתלמוד ובזוהר: ‘כל חכמינו הורונו לרדוף שלום – שלום וסבלנות ורחמים. בכל התלמוד או בתפלות או בזוהר לא היתה אף מלה אחת אשר עוררה את העם למרוד או להלחם אף לא להגן על עצמו. אחת היתה מטרת חייו: לעושה טובה וחסד, לסבול בשקט ובארך רוח, להתפלל ולקוות’ (עמ’ 162). פציפיזם יהודי זה הוא שהביא את תושביה היהודיים החדשים של טבריה להושיט שלום לשכניהם הערבים בלא כל ניסיון לקחת גורלם בידיהם: ‘הלכו לבית הכנסת… כאילו עוד הם נתונים בגלות, ורק המחשבה של העולם הבא… היא המשעשעתם’ (עמ’ 174).
בסוף ימיו יושב שיילוק בקפריסין. הוא זוכה לגדל על ברכיו את נכדיו היהודיים מביתו ששבה לאחר שברחה מבעלה הנוצרי, ההולל והמתעמר. בעת זקנותו נרגעה רוחו הסוערת, אשר בעבר ביקשה לקחת נקם מאת הגויים. הוא אף הגיע להשלמה עם קונו: ‘שוב לא היו מתקיפות אותו כל אותן התפרצויות השנאה וההתקוממות נגד אי הצדק שבעולם’ (עמ’ 214). בעת זו מגיע לאוזניו שמעו של מקובל נוסף – האר”י. סופר לו כי האר”י תכנן להביא את הגאולה בערב שבת אחד, אך בשל קטנות אמונתו של תלמידיו נסגרו שערי שמיים. שיילוק הגיב לסיפור זה במילים ‘גם זו לטובה’ (שם). באותם ימים חזר ללימודיו ועסק בוויכוחים על אסטרולוגיה ועל ערך לימוד הפילוסופיה עם עמיתו, דמות היסטורית – ר’ יצחק אונקינירו (לואינסון מזכיר את הספר ‘בן פורת יוסף’, אולם לא איתרתי חיבור זה. כוונתו כנראה לחיבור ‘איומה כנדגלות’). תחושותיו של שיילוק הזקן והמפויס מתוארות באזכור אחרון כמעט לענייני קבלה (לאחר מכן עוד נאמר שזכה לראות את נכדו נוסע ללמוד בישיבה בצפת):
לא מקובל אנכי, אך הנה אני מתחיל להאמין כי ישנם שני עולמות. ישנו עולם גשמי שאינו אלא עולם מהומה ומבוכה, חטא ופשע, שאין לו תשועה ואין לנגוע בו על ידי משהו אשר בו בתוכו או הלוקח חלק בו ובתכונותיו. ועוד עולם אחד יש, עולם רוחני, נצחי, עולם הערכים והמחשבות אשר בו אנו רשאים לשכון בחלק הטוב ביותר שבנו ואפשרי שתבואנה השפעות מעולם רוחני זה לעולם הגשמי… אין את נפשי עוד להקים חומות ערים או לשלוח למזרח עצים או מנורי אורגים… כל הרכוש הנמצא כיום בביתי ואשר ישאר בימים יבואו יחלק כלו למקומות תפלה ותלמוד תורה… כל השאר פסולת וסיגים. מעולם התבונה והאצילות בוא יבוא המשיח ולא מעולם גשמי זה, עולם האי הצדק השנאה והשטות.
הפתרון לבעיית היהודים אליבא דשיילוק הוא אפוא מציאת מקום נוח בגולה, נוח יותר מאירופה השטופה בשנאת יהודים. באחרית ‘ימי שיילוק האחרונים’ הוא מרכך במידה מסוימת את ביקורתו על המקובלים, אך מגיע למסקנה כי פעילותם של המקובלים מקומה בעולם האצילות ולא בעולם הזה. בכך הוא מוותר על כוחם לפעול על ההיסטוריה אך מציל במידה מסוימת את הרלוונטיות של תורתם. לדידו, כך נראה הדבר, כל עוד עליהם יסמכו היהודים אין להם אלא מקום טוב בגולה. שכן דמויות רמ”ק או דוד הראובני אין להם ולפעילות פוליטית ולא כלום, ואין להם המיומנות הנדרשת לפעולה על במת ההיסטוריה. לאור זאת מסקנתו היא כנראה שיש לצפות למשיח בפאסיביות, תוך אמונה שיגיע זה באורח פלא, תפיסה המתאימה לעמדות האורתודוכסיה האמריקאית בראשית המאה ה־20. ברם מאחר ולואינסון עצמו עד כמה שידוע לי לא השתייך לזרם זה, ניתן להציע כי הספר נועד דווקא לעורר לפעילות ציונית דרך הצבעה על עוז הרוח של הלאומיות היהודית: זו אמנם נכשלה בעבר, אך כוחה עומד לה כעת. כמובן, אין הכרח כי דמותו של שיילוק תייצג את דמותו המחבר. ועדיין, הסבר כלשהו מתבקש כאן. ניתן לשער אולי כי פער זה מצביע על עמדתו של לואינסון כלפי המדינה היהודית שבדרך: אין היא בבחינת ‘משיח’, שכן הלה יגיע מעולמות עליונים, אך בבחינת מקלט בטוח ליהודים היא פתרון מתבקש. כל עוד יצפו היהודים למשיח, ל’גאולה רבתי’, יאלצו לשבת בגולה. על מנת שיזכו היהודים בעצמאות מדינית, עליהם קודם להפוך ל’עם עברי גדול ומשוחרר’ המסוגל לחגור חרב ולנהל מלחמה. הקמתו של עם כזה כרוכה בוויתור על אמונת הגאולה המסורתית ועל אופיו השלו ועל האתיקה ה’גלותית’ התלמודית־זוהרית, המזוהה עם המקובלים והמיסטיקנים. אילולי זאת, גורם של היהודים יהיה זהה לגורלו של שיילוק, “הסוחר מוונציה” שנעשה בערוב ימיו למעין יהודי חרדי ניו־יורקי המצפה למשיח מעולם האצילות.