יציאת מצרים ומהפכת “עידן הציר” – מבט חדש על יציאת מצרים

א. “אִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם”

בעוד כמה ימים נסב כולנו לשולחן הסדר. מייד בפתח ההגדה אנו מכריזים בקצרה: “עבדים היינו”. הכרזה זו, שלוש שורות בסך הכל – באה לסכם בקצרה את סיפור יציאת מצרים ולהזמין את משתתפי הסדר לחזור ולשנותו גם השנה. נתבונן בנוסח הכרזה זו. המשפט הראשון מובן מאליו לאור קריאתו על שולחן הסדר: “עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה”. השורה השלישית משלימה הכרזה זו: “וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה ­– מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם, וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח”. המשפטים ממשיכים זה את זה באופן טבעי. אין צורך בשום תוספת. אך למעשה מצוי ביניהם משפט נוסף שכולו תמיהה: “וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם”. ואמנם, התמיהה היא כפולה. מצד אחד – פשיטא! מאידך גיסא – קשיא! מצד אחד, אילו לא יצאנו ממצרים מן הסתם היינו נשארים שם עד טמיעה מוחלטת בתרבות המצרית. מצד שני – האמנם מבלעדי יציאת מצרים ההיא מעולם לא עתיד לקום מנהיג וגואל בתקופה מאוחרת יותר? ואמנם, משפט משונה זה מוליך את הקורא באופן טבעי להסבר רוחני יותר: אין יציאת מצרים אירוע היסטורי גרידא, אלא מאורע רוחני. אילולי יצאנו ממצרים אי אז, שקועים היינו לנצח בחשכת התרבות המצרית. ואפילו יצאנו ממנה כעם – אלמלי התערב הקב”ה לטובתנו אי אז, שוב לא ניתן היה להיחלץ מאחיזתה בנפש וברוח. הזוהר ובעקבותיו האר”י הסבירו כי ישראל שקעו במ”ט שערי טומאה. אילו הגיעו לשער החמישים – אזי גם גאולה גשמית לא היה בכוחה להסיר מישראל את הטומאה הדבקה בנפש וברוח ומגולמת בתרבות. לפי זה, התערבותו של הקב”ה התרחשה זמן מועט לפני שלא ניתן היה עוד לעשות מאומה. ברגעים האחרונים, שעות מספר לפני כיליונם הסופי – אז ורק אז נחלצה לעזרת ישראל יד האל הגואלת. ברגע החשוך ביותר, בשיא הצרה והמצוקה ורגעים אחדים בטרם סגרו עליהם מצרי מצרים – אז נגלה עליהם אור גדול, אור של גאולה גשמית ורוחנית. במילים אחרות, תרבות מצרים היא טמאה, מגונה, חשוכה; תורת ה’ והתרבות העברית היא טהורה, מבורכת, מוארת. ניתן לומר כי יציאת מצרים היא סיפור על הופתעה ובקיעתה של תרבות חדשה. מעומק תרבות מצרים בקעה והופיעה תרבות חדשה: תרבותם של המאמינים באלוהי ישראל ותורתו.

סיפור הופעתה של התרבות העברית מתוך אפלת מצרים עומד בלב המסורת היהודית. יציאת מצרים באותות ובמופתים הוא הסיפור היהודי הקמאי, הבסיסי, הקדום ביותר. “בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ” מלמדת ההגדה. ולפיכך, יהודי הוא אשר יצא ממצרים: “בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם”.

ב. “עידן הציר”

נסיבות הופעתה של התרבות העברית, ושל תרבויות נוספות בנות זמנה, העסיקה את הפילוסוף הגרמני קארל יספרס. בחיבור מרתק שכותרתו “המקור והתכלית של ההיסטוריה” (The Origin and Goal of History), יספרס ביקש לעמוד על נקודת הזמן והנסיבות שהיו להן ההשפעה המכרעת ביותר על ההיסטוריה האנושית בכללה. נקודת זמן זו היא “הציר” שעליו סובבת ההיסטוריה. כתוצאה מכך, ניתן לחלק את ההיסטוריה האנושית לשתי תקופות: התקופה שקודם “עידן הציר”, והתקופה שאחריה, התקופה ה”בתר־צירית”. עידן הציר היא תקופה שמשתרעת פחות או יותר בין השנים 800 לפנה”ס לשנת 200 לפנה”ס. מה התרחש בתקופה זו שמזכה אותה בתואר “עידן הציר”? לפי יספרס, בתקופה זו חל מהפך תרבותי, רוחני ואינטלקטואלי בו־זמנית באזורים שונים בעולם. ביוון ניתן לזהות מעבר מן התקופה הארכאית אל העידן הקלאסי שבו הופיעו כל הזרמים הפילוסופיים המוכרים, הטרגדיות והאפוסים. הומרוס, אפלטון, אריסטו וסופוקלס פעלו כולם בתקופת זמן זו. במקביל, באזור המזרח התיכון מופיעה היהדות ולאחר מכן הנצרות. תרבויות־דתות אלו החליפו בתהליך ארוך את התרבויות הגדולות של המזרח התיכון הקדום: התרבות המצרית ותרבויות מסופוטמיה – התרבות האכדית (בבל, אשור) והתרבות השומרית. במזרח הרחוק אנחנו עדים להופעה של כיוונים חדשים בדת ההינדואיסטית עם המעבר מהעולם הוודי לעולם של האופנישדות ולאחר מכן למסורת היוגה. באותה תקופה פועל הבודהה ומתפתח הבודהיזם. בסין פועלים לאו דזה (מייסד הדאואיזם) וקונפוציוס. במילים אחרות – כל המסורות הדתיות, הרוחניות והאינטלקטואליות הגדולות של האנושות הופיעו לראשונה בתקופת “עידן הציר”. כתוצאה מן ההתפתחות הרוחנית הכלל אנושית הזו, התרבויות העתיקות שהתקיימו בשלושת אלפים השנים שלפני הספירה הנוצרית, ובכללן התרבות המצרית, פינו את מקומן לטובת תרבויות אחרות, מפותחות יותר מבחינה אינטלקטואלית ורוחנית. השינויים שחלו בתקופת “עידן הציר” השפיעו הלאה על כל מהלך ההיסטוריה האנושית. התרבות האנושית כפי שאנחנו מכירים אותה היום היא תוצאה של התפתחויות שהתרחשו בתקופת “עידן הציר”: תרבות המערב היא מעשה כלאיים של התרבות העברית ושלוחותיה (הנצרות) ותרבות יוון. הציוויליזציות של מזרח אסיה – הודו וסין – מושרשות זה אלפיים וחמש מאות שנים בדתות ובזרמים האינטלקטואליים שהתפתחו בהן בחמש מאות השנים שלפני הספירה. מן התרבות המצרית, כמו גם מתרבויות מסופוטמיה ואחרות, לא נותר כיום דבר מלבד מוצגים במוזיאון. לעומת זאת, תרבויות “עידן הציר” עדיין קיימות. היהודים קוראים בתורה והנוצרים סוגים לישוע. כתבי אפלטון ואריסטו נלמדים באוניברסיטה. נזירים בודהיסטים ויוגים הינדואיסטים מתרגלים ומעמיקים בחיבורי הבודהה והבהגווד גיטה. מזה אלפיים וחמש מאות שנים האנושות כולה חיה בעידן “בתר־צירי”.

ג. אדם וחברה קוסמוס ואלוהים

לפי יספרס, המשותף לכל התרבויות של “עידן הציר” הוא דגש חדש או הבנה מחודשת של מקום האדם מול הקוסמוס ומול החברה. המסורות הרוחניות האינטלקטואליות שהתפתחו ב”עידן הציר” שמות דגש חזק על הייחודיות של כל בן אנוש ועל הכוח שלו לפעול על עצמו ועל הסביבה. זאת מתוך הבנה שהוא איננו בהכרח תלוי בגורמים סביבתיים או חברתיים שלתוכם הוא נולד. מאפיין בולט נוסף של התרבויות הללו הוא הפיחות שחל במעמד הקסם או המאגיה לטובת פיתוח של חשיבה רציונלית או מדעית. תרבות מסופוטמיה ומצרים העתיקות מבוססות על שימוש במאגיה. לעומת זאת, התרבות העברית (המגולמת בתנ”ך), מתנגדת לשימוש במאגיה. המקרא מבאר את כל המתרחש על פני כדור הארץ כמעשיו של אל אחד, עליון, חורג מגבולות הטבע. ביוון מתפתחת פילוסופיה ומדע רציונלי. לבריאה סדר והיגיון. בהודו מתרחש תהליך של הפנמה. במקום פעילות דתית שמברכזה הקרבת קורבנות, דתיות חדשה שבמרכזה פעילות שפונה פנימה: עיסוק במדיטציה, תודעה ואינטלקט. מדובר אמנם בתהליכים שהתרחשו לאורך זמן רב ואולי מעולם לא הושלמו. הדת או התרבות “הבתר־צירית” לא נפטרה לחלוטין מהחיים הדתיים הקדומים. היא לא משנה בבת אחת את החיים הדתיים של כל החברה. אבל בכל אופן הפער בין העולם הקדם צירי לעולם הבתר צירי ניכר ונעשה בולט יותר ככל שמתקדמים הלאה בהיסטורי. ושוב: תהליך דומה התרחש במקביל בכל התרבויות האנושיות הגדולות. “עידן הציר” הוא אפוא התקופה שבה האנושות צעדה צעד גדול קדימה: התנערה מאמונות ישנות ופיתחה מודעות גדולה יותר למהותה ומתוך כך מודעות מוגברת לאופי הקיום האנושי, מהותן של חברות אדם, אלוהים, התבונה והקוסמוס. אם ביום מן הימים נציג מטעם האנושות יתבקש לתאר את ההיסטוריה האנושית באוזני יצורים תבוניים בני פלנטה אחרת, הוא יוכל לסכמה באמצעות סיפור קצר על “עידן הציר”: בעבר הייתה התרבות האנושית בעלת מאפיינים עתיקים כאלה וכאלה. אך בשלב כלשהו בקעה מן התרבות הישנה תרבות חדשה – רוחנית יותר, אינדיווידואלית יותר, תבונית יותר, מודעת יותר. מאז ועד עתה, בגלגולים שונים, תרבויות “עידן הציר” ממשיכות להתקיים.

ד. “עידן הציר” – “הטוב הגבוה”

פרשנות מעמיקה במיוחד לשינויים שחלו ב”עידן הציר”, מציע הפילוסוף הקנדי צ’ארלס טיילור. לדבריו, המכנה המשותף של השינוי שחל ב”עידן הציר” בכל רחבי הגלובוס, הוא הופעת העיקרון של “טוב גבוה” – יהיה טיבו אשר יהיה. במה דברים אמורים? טיילור מונה ארבעה מאפיינים.

1. הליכה מעבר לכל מה שנתפס בתור שגשוג אנושי רגיל: חיים ארוכים, שפע, חירות ממחלות, בצורת, קטסטרופות טבעיות וכיוצא באלה.
2. הטוב הגבוה אינו כולל רק טוב גבוה ואינו רק מורכב מכוחות מיוחדים כמו האל המונותאיסטי. חשוב מכך – הוא נתפס כתכלית ומטרה לכל בני האדם. הוא איננו נחלתם של מלכים, כוהנים או מלומדים בלבד. מבחינת אפלטון על אף שהחיים הפילוסופיים אינם של כולם, הם בו זמנית גם מהווים את המימוש השלם ביותר של הטבע אותו חולקים כל בני האדם. כל אדם רשאי להפוך נזיר בודהיסטי. כל קהל ישראל נצטווה “קדושים תהיו”. הכנסייה הנוצרית פתוחה בפני כל האדם.
3. הטוב הזה הוא תכליתנו כבני אדם. בין אם מדובר בתביעות האל, טבע הדברים, הלוגוס, או מה שלא יהיה. בהתאם לכך, תכלית אנושית זו נתמכת על ידי כל ההוויות העליונות: אלים, רוחות, האידיאות, הקוסמוס, האטמן – כל מה שמזוהה בתרבות מסוימת עם אותו טוב עליון.

ובקיצור: התרבויות הבתר ציריות סבורות כי שגשוג אנושי גרידא איננו תכליתם של חיי האדם. ישנו טוב עליון שעומד ביסוד הקוסמוס והמציאות האנושית כאחד. על בני האדם לשאוף להגיע אל אותו טוב עליון: להתאחד עמו, לסגוד לו, לחיות לפי עקרונותיו. הדרך אל הטוב העליון פתוחה בפני כל בן אנוש.

ה. יציאת מצרים – אביב העמים

“עידן הציר”, חמש מאות השנים שלפני הספירה, הוא אפוא עידן “אביב העמים”. בתקופה זו התעוררה האנושות מאלפי שנות תרבות המתאפיינת במודעות נמוכה, ופיתחה תרבות חדשה: מודעת יותר, רוחנית יותר, כזאת שבמרכזה “טוב עליון” נגיש לכל. אני סבור כי סיפור יציאת מצרים משתלב היטב בנרטיב זה. הרב קוק כתב כי “יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו”. לפי דברינו, יציאת מצרים היא המקרה הפרטי של עם ישראל והדת היהודית בתוך סיפור כלל אנושי רחב יותר. לפי נקודת מבט רעננה זו, יציאת מצרים היא סיפור על הופעתה של תרבות “בתר־צירית” מובהקת, תרבות שבמרכזה טוב עליון – הקב”ה. הופעת התרבות החדשה קשורה בהתגלות האל. הטוב העליון החליט להופיע בפני האנושות בתיווך העם הנבחר. זהו נס. אין שום סיבה נראית לעין שיכולה להסביר את שינוי הערכין או לחזות את קמילת התרבות המצרית או תרבויות מסופוטמיה בנות אלפי השנים. איש לא יכול היה לשער כי דוברי האכדית ייכחדו מן העולם. כי הפירמידות והפרעונים יהפכו לעניין של חובבי היסטוריה. הופעת התרבות ה”בתרַ־צירית” היהודית כרוכה במאבק. היא מופיעה תוך מאבק אלים בתרבות קדם צירית עתיקה בהרבה טמאה ואפלה. אין מצרים ששה ונחפזת להכיר בטוב העליון. על כן יש להכות בה מכות נמרצות. פרעה ממאן לשלח את ישראל מארצו: רעיון הטוב העליון הוא זר ומוזר ומנוגד לתפיסת השגשוג האנושי הרגיל שעומד ביסוד תרבות מצרים. רק בכוחו הגדול של האל המתגלה ניתן לחלץ גוי מקרב גוי, לחצות את הציר.

נחזור למקום שממנו התחלנו: “אִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם”. לדברינו, יציאת מצרים היא סיפור שעוסק אמנם ביהודים, אבל במהותו הוא סיפור על האביב של כל העולם כולו: אביב הופעתן של כלל תרבויות האנושות הגבוהות, הכוללות את כל אשר נעשה עלי אדמות באלפיים וחמש מאות השנים האחרונות. ואילו לא התרחשה יציאת מצרים – היינו אנחנו ובנינו ובני בנינו שקועים עדיין בתרבות ה”קדם־צירית” המצרית, גם אם ניתן לה שם אחר. חציית הציר היא נס וכרוכה בהתגלות האל, הטוב העליון, אשר בחר להוציא את ישראל ממצרים, להקים לו תרבות אנושית חדשה: רוחנית, טהורה ומודעת.