א.
לפני כחודש הגשתי את עבודת הדוקטורט שלי. כיצד התרחש הפלא? פשוט מאוד: חששתי שאקרא לסבב מילואים נוסף, רביעי במספר. כיוון שהייתי כבר באיחור של שנה, עמלתי במשך חודש על הפרטים האחרונים וביום בהיר אחד העליתי את הקבצים הנדרשים לפורטל ההגשות האוניברסיטאי – וזהו. כלומר, לא זהו. בדיוק באותו יום הייתה תקלה במערכות המחשוב של האוניברסיטה, וחלפו עוד שבועיים עד שהדוקטורט הוגש רשמית. אני מאוד מקווה שהוא מצוי כרגע בידי הקוראים החיצוניים שכמובן גומעים בשקיקה כל מילה שלי. אם אצליח לאתר את כל הספרים ששאלתי מספריית הר הצופים למדעי הרוח והחברה יש גם סיכוי שהדוקטורט יאושר (בנוגע לתוכן אינני דואג). על מסע כתיבת הדוקטורט שערך למעלה משש שנים, עוד אכתוב באריכות בהזדמנות אחרת. כאן ארצה לעסוק בעניין אחר, אך הכרוך בו כעבותות העגלה: השאלה היא מדוע? מדוע בעצם כתבתי דוקטורט? מדוע השקעתי בכך אלפי שעות מחקר? מה גורם לבני אדם צעירים ואני ביניהם להשקיע שנים ארוכות כל כך בכתיבה על נושא שהוא לרוב אזוטרי, וספק אם תהיה לו השפעה או תהודה ציבורית כלשהי?
כמה ימים וכמה לילות הרהרתי בדבר ובקרבי התרוצצו פנים להכא ולהתם. ניסיתי לשחזר את ההחלטה הראשונית לפסוע במסלול זה. זהו זה. ההחלטה גמלה בליבי הרבה לפני סיום התואר השני, ובעצם עוד טרם סיימתי את התואר הראשון. שיעור ה’ בישיבת עתניאל, שנת תשע”ב אולי. כן כן. זהו התאריך הנכון. הייתי אז בעיצומו של תואר ראשון בחינוך במכללת הרצוג. השתתפתי בקורס הכוונה לקראת קריירה לאחר סיום שנות ההסדר. זכור לי שרוב השאלונים נראו לי לא רלוונטיים. מה לי ולעסקים? תיכנות? לא ולא. ברי לי שאני, בנם של מורים, ואיש ספר מנעוריי, אמשיך לעסוק בתורה בדרך כלשהי. אוכל כמובן להיות מורה. אך כידוע מעמדם נשחק והמשכורת לא בשמים. גם רב אינני רוצה להיות (כבר אז ידעתי שאין לי מספיק יראת שמיים…) ובכן – מדוע לא מרצה באקדמיה? ואפילו במכללה להכשרת מורים? כך אשתכר משכורת סבירה (הרי מרצים בהרצוג גרים באלון שבות או בתקוע ומגדלים משפחות לתפארת; מכאן ששכרם מספיק לשם כך. לא??), ואמשיך לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו ליבי כל ימי חיי, אם לא בישיבה – לפחות באקדמ-יה.
ב.
ובכן, אנשים (אני) כותבים דוקטורט כי קריירה אקדמית היא קריירה כדאית. ההסבר הראשון לשאלה שניקרה במוחי הוא קרייריסטי או תועלתני: מי שמעוניין בקריירה אקדמית, כלומר להשתכר למחייתו מהוראה ומחקר, חייב לכתוב דוקטורט. לכן כותבים דוקטורט. ברם, משעזבתי את הישיבה ובאתי בשערי האוניברסיטה העברית הסתבר לי שזהו הסבר בלתי מספק. מה שנראה כקריירה מבטיחה מבחוץ – נראה אחרת בין מסדרונותיו האפלים של קמפוס הר הצופים. ככל שנקפו השנים באוניברסיטה העברית (אני כרגע בשנתי ה-11 במוסד!), גיליתי שרוב מוחלט של המתייחסים לנושא הקריירה האקדמית, מתארים אותה כעסק מתיש ושוחק שאין שכרו בצידו. מנגד, יש מי שיטען באירוניה ש:”בלהיות פרופסור יש יתרון גדול אחד: זה הרבה, אבל הרבה יותר טוב מאשר לעבוד” (פרופסור ליסה בנדר מהספר “שבע המידות הרעות” מאת מאיה ערד). ונראה שהיא צודקת. מרוץ העכברים האקדמי הוא כנראה עדיף על מרוץ עכברים במקומות אחרים. בוודאי עבור מי שעולמות השכר הגבוה (עסקים, הייטק וכדומה) חסומים עבורו מאיזו סיבה שתהיה. הסיבה לתיאורים הקודרים והביקורתיים של האקדמיה, גם אם נכונים הם – נאמרים פעמים רבות מפי נפלטיה. אין ספק שיש צדק בדבריהם, אבל גם הם יודעים שהם צודקים רק באופן חלקי. דבריהם נאמרים במידה רבה מתוך קנאה. הרי הם ביקשו להם קריירה אקדמית ולא הגיעו לידי כך – ולא חשוב בכלל מהי הסיבה. לאמיתו של דבר חיי האקדמאי אינם בהכרח עצלניים ומושחתים. בין כתלי האוניברסיטה ניתן בקלות למצוא אנשים רבים נפלאים עד מאוד. באקדמיה ישנם גם עצלנים ומושחתים, אבל גם הרבה מאוד אנשים מבריקים, מוכשרים וחרוצים. מי שמצליח להתקדם זוכה בסופו של דבר במשרה נוחה, שכר לא רע, קביעות איתנה והרבה חופש. זה הרבה יותר טוב מלעבוד! אני מכיר אקדמאים צעירים רבים שמלינים על בחירתם המקצועית, אך אינני מכיר פרופסורים מן המניין שמתלוננים על הקריירה שלהם. ההסבר התועלתני הוא הסבר סביר בהחלט אם רק מתייחסים אליו באירוניה מסוימת. (אגב אירוניה או הומור עצמי: אחרי שהדוקטורט יאושר תזכירו לי לכתוב על ארבע או חמש הבדיחות ששתלתי לאורך העבודה, כולל בשורת הסיום).
ג.
וכך הגעתי לאקדמיה. כמובן שהאוניברסיטה הקדושה שבהר הצופים לא אפשרה לזאטוט הרצוגיאני שכמותי להתקבל סתם כך לחוג למחשבת ישראל (או החוג לפילוסופיה יהודית וקבלה – שמו המקסים הישן). עליך ללמוד שנת השלמות חביבי! ולא משנה שכבר למדת את מורה הנבוכים ושנית ושילשת בזוהר. למד קורסי מבוא מלוא חופניים, וכמובן מבחן סף באנגלית. זה לקח שנה. ועוד שנתיים תואר שני. ועוד שנה תזה. אפשר להשתגע. ארבע שנים וכמה עשרות רבות של אלפי שקלים. להשתגע. כן. כעת הבנתי משהו. ההסבר השני הוא הסבר פסיכיאטרי. קריירה אקדמית כרוכה בכתיבה. או בלשון אמרת הכנף הידועה: Publish or Perish – פרסם או גווע. פרסם. פרסם. כתוב. שכתב. או מות תמות. מוות איטי. פרסם או גווע. אין הכוונה רק שאם לא תפרסם תפוטר, או גרוע מכך – לא תקודם – אלא התחושה שאילולי תפרסם תגווע באמת: כוחות יצירתך יאלמו דום. כי חייב אתה לכתוב. ולכתוב, ולפרסם, ולפרסם, ואימתי יגיעו מעשי ידיך למעשי אבותיך שרשימת פרסומיהם כוללת כמנין “עקיד”ת שט”ן” מאמרים שפיטים?? זהו זה. מחקר וכתיבה היא דחפים בלתי נשלטים ובלתי מוסברים. את השיגעון האקדמי, תחרות הפרסומים והכתיבה האינסופית הבנתי וחוויתי במעבר מכתיבת התזה ותחילת הדוקטורט. לאחר זמן מצאתי מי שהבהיר נקודה זו על אמיתתה: הריהו סופר הצללים, גיבור הספר “מקובלי האקדמיה” – יצירת ספרות סאטירית מצוינת על מחקר הקבלה בישראל. במרכז הספר ביקורת על כמות הפרסומים האינסופית בתחום, מעשה ידי מקובלים וחוקרים כאחד. המחבר שואל את אותה השאלה שלי:
למה כותבים? למה כילה קפקא את בריאותו בכתיבה כפייתית עד חולנית? למה בילה פרוסט את מחצית חייו בחיבור יצירה שמתישה אפילו את הקוראים הנלהבים ביותר שלו? למה מקובלים וחוקרי קבלה כותבים כאחוזי שד?
ועונה בשם פרופ’ מתתיהו קלאם, איש סודו, חבר האקדמיה הישראלית למדעים:
הכתיבה היא בגדר “סטייה כפייתית עילאית” המביאה את אלה לכתוב קבלה, את אלה להספיק כמה שיותר פרסומי מחקר, ואת אלה לרקום במו ידיהם את תכריכיהם בדיו ונייר… יכול להיות שאת סוד הקבלה צריכים לחפש לא במשנותיה ולא בפרקטיקות שלה אלא במניעים הספרותיים של האדם. לא בוראים את האל, מדובבים אותו; לא יוצרים עולם ומלואו אלא פורשׂים אותו בכתיבה.
והוא ממשיך ומתאר את “סטיית הכתיבה”:
נטיתי לראות באדם הכותב בריאה פגומה המתקנת את עצמה כל העת, משחירה את ימיה ואת לילותיה בדיו, ועכשיו, כשהיא קוראת וכותבת על מסַכּים, מטשטשת את ראייתה יותר מאשר מחדדת אותה. הכתיבה הייתה בגדר סטייה כפייתית אחת מני רבות. גם האספנות. גם היצירה. גם המחקר… האוניברסיטה היא בית גידול לחוקרים ולכותבים. בהתחלה מפרסמים כדי לקבל מינוי. אחר כך כדי להתקדם בסולם המינויים. אחר כך כדי לקבל הכרה. אחר כך כדי להגיע לתהילה. ולבסוף כי לא יכולים אחרת.
ובכן, כתיבת דוקטורט, ובמיוחד דוקטורט בקבלה, מקורה בדחף בלתי נשלט, בסטייה הרסנית ומסוכנת. סוד תורת הקבלה הוא בכך שהיא משמשת כפלטפורמה לכתיבה יצירתית. עובדה: כבר מאות בשנים נכתבת ספרות קבלית עצומת היקף בפרץ יצירתיות יהודי שלעולם איננו נגמר. אפילו חוקרי הקבלה נשבו בקסמי מושא מחקרם והם כותבים מחקרים על הקבלה בהיקפים עצומים, מתחרים רק במקובלים עצמם. כתיבת דוקטורט היא אפוא סטייה. חמורה. קטלנית – אבל זה הרבה יותר טוב מסטיות אחרות. הלומי רעם ומבולבלים מדחפים אפלים נהלך במסדרונות האוניברסיטה. לילותינו וימינו בעשן יכלו. ואלפי דפים יעופפו מרקדים בחלומותינו, טסים בארבע קפיצות גדולות מסוף העולם ועד סופו.
ד.
עם מי היית רוצה לבלות את ארבע השנים הקרובות? אין זו שאלה שנשאלת רק באתרי היכרויות, אלא השאלה ששואל כל דוקטורנט מתחיל את עצמו. לחקור נושא בלתי רצוי מספיק, זה בדיוק, אבל בדיוק כמו לצאת עם מישהי שאתה לא ממש מעוניין בה. ואם אתה מעוניין במושא מחקרך, כנראה שיש קשר ביניכם. ואם יש בך שמץ של טירוף ושמץ של רוחניות, אתה מתחיל להבין שלא לחינם ולא במקרה נפגשתם. במילים אחרות – הדוקטורט הוא אתה, ואתה הדוקטורט. מדובר בעניין רציני מאוד, ובמיוחד אצל חוקרי קבלה. הדוקטורט הוא אוטוביוגרפיה של הנפש בדרך עקלתון משונה. פעם אמר לי חוקר חשוב: “כל חוקרי הקבלה כותבים אוטוביוגרפיות. גרשם שלום ושבתי צבי; יהודה ליבס והזוהר והארוס שלו. ויש עוד דוגמאות למכביר”. לדעתו: “יש להילחם בתופעה זו”. בזמנו הנהנתי בהסכמה. כיום אני מבין שזה בלתי אפשרי. יבוא יום וגם יוכח כיצד מחקריו שלו הם אוטוביוגרפיים בעצמם, באופן אירוני ומתוחכם עד דלא ידע. ההסבר השלישי הוא ההסבר המיסטי. ובמיוחד במדעי היהדות, ובמיוחד בחקר הקבלה. למרבה המזל מצאתי אישוש לדבריי בכתבי רבי משה דוד ואלי, המקובל שעליו כתבתי את עבודת הדוקטורט האוטוביוגרפיה שלי. או כמו שפעם מרצה חכם מהחוג למדע הדתות כתב עלי במכתב המלצה: רבי משה דוד ואלי (רמד”ו) הוא מקובל שעסק בנצרות, וגם צבי עוסק בקבלה ובנצרות. ממש פלא פלאים.
נחזור לר’ ואלי. אני מוכרח להקדים ולומר שלא נהוג כיום לנתח מבחינה פסיכולוגית דמויות מן העבר, ולא עשיתי זאת בעבודתי. אבל אבחנה רפואית אחת אני יכול לספק בכל זאת: עשרות אלפי העמודים שרמד”ו כתב במשך למעלה מחמישים שנים ברצף, מלמדים שלקה ללא צל של ספק בתסמונת הכתיבה הכפייתית. לפי דעתו, בכל אופן, לפעולת הכתיבה כוח תיאורגי – כלומר הכוח לתקן את העולמות השבורים וכן לתקן את הנפש: תהליך הכתיבה הוא תהליך מיסטי של תיקון עצמי. דבריו היפים מוסבים על דברי קהלת בחתימת ספרו, הקורא לשמוע דברי חכמים, להתחזק ביראת אלהים ולהישמר מפני התמכרות משולחת רסן ליצירת חיבורים חדשים: ‘וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר’ (קהלת יב, יב). רמד”ו הופך את משמעות הפסוק על פניה:
שמא תאמר די לי בספרים שכבר נכתבו מן הראשונים, ואיני רוצה להטריח את עצמי לחדש שום דבר מעתה, לפיכך אמר החכם ‘וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר’ וגו’ (שם). וסוד הענין, לפי שעל ידי הספרים שנעשים מכל איש ואיש, נמצא שכל א’ וא’ מאיר בשרשו ומתקן לעצמו. ולכן מי שאינו רוצה לחדש, לא יתקן ולא יזהיר באור המחודש. וזה סוד ‘וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ’ (דניאל יב, ג) שהם ממש המבינים דבר מתוך דבר ומחדשים. וזה סוד שאמר החכם: ‘ויותר מהמה בני הזהר’, כלומר: התקן לעצמך הזֹהַר והאור הצריך לתיקונך, ולא תעמוד על תיקון זולתך, שהם הזהירו לעצמן ואתה הזְהר לעצמך, מלשון זֹהַר, ‘והמשכילים יזהירו’. וכענין אמרם ז”ל ‘קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העוה”ב’, שזה מדבר דווקא על החדושים שאדם קונה לעצמו ונוטל את חלקו… וזה סוד ‘עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ’ שאין עוד ‘קץ כל בשר’ ברזא דאמרן. ולא עוד, אלא שעל ידי עמל העיון כדי לחדש, מתעכל הרע של הבשר, והטוב נתקן ונשאר לבדו, כאילו האדם היה בריה חדשה ממש.
‘היזהר’ איננה לשון אזהרה אלא לשון זוֹהַר ואור. כתיבת חיבורים ובעיקר אם אלו חדשניים, מתקנת את שורשם של המחברים ומזהרת עליהם אור המועיל לדחות את ה’בשר הרע’. התהליך מתרחש הן במישור הקוסמי – דחיית סטרא אחרא, והן במישור הפיזיולוגי־הפסיכולוגי – העיסוק בלימוד תורה דוחה את ההתמכרות לתענוגות הגוף. קהלת איננו חושש מפני התפוצצות ידע או רשימות פרסומים ארוכות, אלא דווקא מפני ההיפך הגמור. חיבוריו של אדם הם חלק מתהליך תיקונו האישי, ואם לא יחדש ויפרסם, תיקונו לא יושלם ושורש נשמתו לא יואר. לפי ההסבר המיסטי כתיבה על נושא מסוים היא תיקון עבור הכותב: באופן שהוא מודע או בלתי מודע, נושא המחקר או מושא המחקר קשורים בנפש החוקר. למידת הנושא על בוריו וכתיבה עליו מתקנת את נפש המחבר, משלימה ומאירה אותה. תהליך הכתיבה הופך את האדם לבריאה חדשה ממש. ומנגד – מי שאיננו כותב ומחדש לא “יזהיר באור המחודש” ונשמתו תיוותר ענייה, אפלה ומסוערת. כתיבה דוקטורט היא אפוא תהליך תיקון אישי: בניסוח שאלת המחקר – תתוקן הנפש; ובהצעת המחקר – הרוח; ובגוף העבודה – הנשמה; ובהערות השוליים – החיה; ובביבליוגרפיה והנספחים – היחידה.
ה.
החוט המקשר בין שלושת ההסברים הוא כמובן עניין החידוש. האקדמיה מעודדת חדשנות, בכך אין כל ספק. מי שאיננו כותב, או לא מחדש מספיק – ימצא את עצמו מלמד פיזיקה בתיכון או מחשבת ישראל במכינה קדם צבאית. אלו מקומות נפלאים באמת – אין מקום להיעלב. אני חוזר ואומר בלי שמץ של ציניות – יש כל כך הרבה דברים נהדרים לעשות מחוץ לאקדמיה. אבל באקדמיה אלה הם חוקי המשחק: חידשת ומצאת – העולם כולו שלך; לא חידשת ולא מצאת – לך לדרכך. החידוש והכתיבה קשורים באופן ישיר לתפוקה: אקדמאי מוצלח הוא אקדמאי פורה. עליו לנצל את זמנו באופן מיטיבי ולתכנן את הפרוייקטים המחקריים שלו שנים קדימה. או אם תרצו, אותם הערכים המובילים את כלכלת השוק בכל מקום מוערכים גם באקדמיה. כתוצאה מכך – מי שעובד ביעילות ומחדש חידושים, ימצא סיפוק תועלת ופרנסה בקריירה אקדמית ארוכת שנים ויצירתית.
החידוש קשור באופן עמוק גם בהסבר הפסיכיאטרי. הכתיבה היא סטייה. כוח כפייה חזק דוחף את המשורר, החוקר או המקובל לכתוב ללא הפסק. שיגעון בלתי מוסבר הוא ההסבר הבהיר ביותר. ולאן חותר אותו כוח כפייה? לביטוי עצמי. לאמירת דבר מה שטרם נאמר, הנובע ממעמקי האישיות ופורץ לו דרך החוצה. יש שהדחף יוליכו אל השירה ויש שיוליכו אל המחקר. זה גם זה יביאו את היוצר אל התהילה. צורך בלתי מוסבר בביטוי עצמי, ביצירה, השמעת קול ייחודי – משותפת לאמנים, לחוקרים ולמקובלים. “סטיית הכתיבה” שואפת לחידוש.
ואף המיסטיקה מחבבת חידושים. ובמיוחד תורת הקבלה, וספר הזוהר בכפל כפליים. ראינו כי רמד”ו רואה בכתיבה תהליך תיקון אישי. אך לפי הזוהר (ח”א, דף ה ע”א), החידושים שמחדשים בתורה בוראים שמים וארץ חדשים. שמיים חדשים בזכות חידושים בקבלה, וארץ חדשה בזכות חידושים בשאר עניינים (ולכן פילולוגים שמיים, אנתרופולוגים, היסטוריונים, וחוקרי ספרות הם כמובן בדרגה נמוכה ביחס לחוקרי קבלה…). אך כמובן יש להיזהר מחידושים בלתי חדשים או מחידושי שווא ושקר שכמותם יש באקדמיה – המקדשת את החידוש מכל מקום – לאלפיהם. חידושי שווא ושקר לא רק שאינם בוראים שמים וארץ חדשים אלא בוראים “רקיעי שווא”. וחמור מכך: הם מעוררים את סטרא אחרא המכונה “לשון שקר”, ולאחר מכן את בת זוגו לילית המכונה “אשת זנונים”, וביחד הם טסים דרך “רקיעי השווא” למסע הרס וחורבן איום ונורא. כשם שהחידושי אמת בוראים עולם – כך חידושי הבל מקעקעים עולם. יש להיזהר. ובכל אופן – חובה ומצווה לחדש.
ו.
האם אייעץ למאן דהוא לכתוב דוקטורט?
כאמור, Homo Academicus הוא גם Homo Innovatus. האקדמאי נאמן לתפיסה שהיצור האנושי הוא במהותו “האדם המחדש”, וחידושים ניתן לחדש בכל מיני במות ודרך כל מיני קריירות ואפילו בניצול מיטבי של שעות פנאי. ניתן להמציא, ולשורר, ולפתח ולהקים, ולייסד ולחבר, ולגשר. אין גבול לחדשנות. הלכך, עבור אותם מתי מעט, בני עליה אשר היכלי האקדמיה מושכים אותם אליהם בעבותות אהבה – עבורם אין זו שאלה. אלו שנטיית ליבם לחדש דווקא כחוקרים, ויודעים הם גם יודעים שאין זו בהכרח האפשרות הטובה ביותר – אלו כבר כפויים הם ועומדים, עקודים לאקדמיה, אסורים ב”רהיטי מוחא” ברהטיה. ואילו אלה שאינם כאלה, המתחבטים ומתלבטים בשאלה לכתוב או לא לכתוב? לחקור או לא לחקור? להם אומר אך זאת: שנות הדוקטורט הן הזדמנות לחדש חידוש אמיתי בתחום שלבכם חפץ. אין בהכרח תגמול הולם בצידה של עבודה זו – אך אם ברצונכם לחדש דבר מה בעולם ו”להזהיר לעצמכם ולעולם באור המחודש” – תהליך כתיבת דוקטורט עשוי להיות פלטפורמת־פז להגשמת שאיפה זו.