מסורת חסידית מספרת כי בערב שבת אחד, בא ר’ משה מקוברין לבקר את ר’ ישראל מרוז’ין. כשנכנס, ראה שהאדמו”ר מעשן את מקטרתו והבית כולו מלא עשן. אז פתח ר’ ישראל בסיפור הבא: אדם אחד הלך לאיבוד ביער ביום שישי אחרי הצהריים. לשמחתו הוא מצא לפתע בית קטן ונכנס אליו. למרבה הצער, בתוך הבית ישב שודד ולידו מונח רובה ארוך. אמר האדם לעצמו: ‘אם אברח – יירה בי השודד. אם אשאר כאן – זוהי סכנה’. לכן החליט אותו אדם לקחת בעצמו את הרובה ולירות בשודד, שכן, כך חשב: ‘אם אפגע בשודד אוכל לברוח, וגם אם לא אפגע בו – הבית יתמלא עשן מהירייה ואוכל לנוס על נפשי בלי שהשודד יראה אותי’. כשסיים את הסיפור, הניח ר’ ישראל מרוזי’ן את מקטרתו ואמר: ‘שבת’.
מהי משמעותו של סיפור משעשע זה? האם מסתתרים מאחוריו רעיונות נסתרים?
על מנת שאוכל לענות על שאלות אלו עלי להתחיל מן ההתחלה.
כידוע, אחת הסוגיות המעסיקות את חוקרי הקבלה והחסידות, ואף את החסידים עצמם, היא שאלת יחסה של תורת החסידות אל מקורות קדומים לה. המחלוקת מתמקדת בעיקר במספר סוגיות ליבה במחשבה החסידית: דבקות, מעמד הצדיק, העלאת ניצוצות ו’עבודה בגשמיות’. גרשם שלום ותלמידיו ראו ברעיונות אלו חידושים חסידיים מובהקים. לעומתם, חוקרים מאוחרים יותר כמו מנדל פייקאז’ ומשה אידל הוכיחו כי ניתן לאתר את מקורותיהם של הוגי החסידות בספרות הקבלה הלוריאנית, בקבלת רמ”ק ובספרות דרוש ומוסר שקדמה להם.
גרשם שלום טען כי לא ניתן לראות ברמח”ל ובני חוגו מקור השפעה משמעותי על החסידים. בניגוד לכך, ישעיה תשבי הוכיח כי כתבים של בני החוג עברו מאיטליה למזרח אירופה, וכי דמויות כמו ר’ יקותיאל גורדון שהיו מתלמידיו הקרובים של רמח”ל, היגרו למחוזות צמיחת החסידות לאחר התפרקות חבורת רמח”ל בפאדובה. למרות זאת, נדמה כי כיוון מחקרי זה נשכח במהלך השנים וכי המחקר פנה לחיפוש אחר מקורות השפעה אחרים שאותם הזכרתי. אחת מטענותיו המעניינות של תשבי הייתה כי בכתבי ר’ משה דוד ואלי, תלמידו של רמח”ל, ניתן כנראה למצוא מקורות רבים לתורת הצדיק החסידית. עיון בכתביו הרבים שנדפסו בשנים האחרונות, מוכיח כי יש ממש ברמיזותיו של תשבי וכדאי וראוי לחדש את החיפוש בכיוון זה.
כתבי ואלי מכילים עיסוק רב בארבעת הסוגיות החסידיות שהזכרתי. דיוניו בנושאים אלו קרובים לרוח התורה החסידית ואני סבור שיש לראות בהם שלב ביניים בין ספרות הקבלה הצפתית לבין ההגות החסידית. כך לדוגמה, ר’ ואלי הקדיש דיונים נרחבים לתפקידו הקוסמי־משיחי של הצדיק לקבץ את ניצוצות הקדושה שהתפזרו בין הקליפות. בנוסף, הסביר כי הצורך לקבץ או לברר את ניצוצות הנפש מוטל לא רק על הצדיק אלא על כל אדם באשר הוא. פירוש הדבר הוא כי לכל אדם ניצוצות אישיים הקשורים באופן אינדיבידואלי לנפשו. שני אלו הם נושאים חסידיים מובהקים. בשל דמיון ניכר זה, עולה הצורך לבחון את תורותיו של ר’ ואלי בכללן ואת זיקתן האפשרית למורי החסידות.
כ’מקרה מבחן’ בחרתי את רעיונותיו בנוגע לעישון ושתיית אלכוהול כפעולות שיש להן משמעות רוחנית: מיסטית או תיאורגית. סוגיה זו מאגדת שלושה מתוך ארבעת נושאי הליבה שהזכרתי קודם: הצדיק, הניצוצות, והעבודה בגשמיות.
אתחיל אם כן בקריאה של מספר מקורות בכתבי ואלי ולאחר מכן אבחן בקצרה את זיקתם לחסידים. יש לציין כי המקור הקדום ביותר המעניק משמעות קבלית לעישון הוא הנהגות נתן העזתי. ר’ ואלי הכיר את כתבי נתן וישנם רמזים ברורים לכך ששאב ממנו והרחיב את דבריו הקצרים מאוד.
ראשית, ר’ ואלי נהג להעניק פרשנות היסטוריוסופית מנקודת מבט קבלית לאירועים או התנהגויות אנושיות שונות. וכך, מנהגי עישון טבק ושתיית אלכוהול שהתפשטו באירופה במאה השמונה עשרה, הובנו על ידו כתופעות הקשורות לבואו הקרוב של העידן המשיחי. במקור אחד טען כי העובדה שהגויים נוהגים יותר מבעבר לערפל את חושיהם ותודעתם בשתייה ובעישון, מרמזת כי קיצם קרב. לדעתו, מצב זה של הגויים דומה למצבם של הנידונים למוות על ידי הסנהדרין, שעל פי ההלכה יש למזוג להם כוס יין על מנת שיחושו פחות סבל בעת ביצוע גזר הדין.
רעיון זה מתבסס על פרשנותו לפסוק “תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ” (משלי לו, א). פסוק זה חוזר בעשרות מקומות בכתביו ומשמש סיסמה לאופן שבו על הצדיקים להילחם עם כוחות הטומאה. לדבריו יש לקרוא את הפסוק כהוראה שיש לשכר את ה’אובד’, הלא היא ה’סטרא אחרא’, על מנת שבמצב הכרה מעורפל זה היא לא תרגיש במפלתה המתרגשת ובאה. מפלה זו באה מפני שבעת שכרון החושים שהכניסה עצמה אליו, היא איננה שמה לב לכך שהקדושה תוקפת אותה ומוציאה מידיה את ניצוצות הקדושה שגזלה ממנה. בהתאם לכך, מנהג הגויים להרבות בעישון ובשתייה מלמד על קיצם הקרב ועל בואה של מלכות ה’.
אמנם, במקורות אחרים מתברר כי עישון ושתיה אינן רק פרקטיקות שליליות השייכות אך ורק לתחום הסטרא אחרא. כמו כן אין מדובר על דיון תיאורטי בלבד אלא על עניין שיש לו השלכות מעשיות. מקום משכנם של הסטרא אחרא וקליפות הטומאה הקוסמיות שמתגלמות באומות הגויים, הוא גם בתוך נפשו של הצדיק. ממילא יש ללחום בהן באותם הכלים שבהם נלחמים בכוחות הרע הכלליים יותר. כוחות אלו מובנים על ידי ר’ ואלי כמו על ידי מורי החסידות כמניעות פסיכולוגיות: ספקות באמונה, קשיים בלימוד התורה, עצלות ועצבות. מכאן קצרה הדרך לטענה הבאה: מאחר ועישון ושתיית אלכוהול מועילים לקדושה לברר את ניצוצותיה מאת הסטרא אחרא, כך על הצדיק לעשן או להשתכר ככלי במאבק כנגד כוחות הרע שבנפשו. בקטע הבא, כותב ר’ ואלי במפורש כי על הצדיקים לעשות כמעשה הטומאה ולעשן טבק אם יועיל להם הדבר ללימוד תורה:
סוד אותו העשב ששואבין את עשנו בפה על ידי שפופרת הוא דבר רע שהמציאה לעצמה סטרא אחרא לרע לה… והנה גם הסטרא דקדושה הגולה ביניהם עושה בענין הזה כמעשיהם לרמותם… ולכן תראה כמה תלמידי חכמים ששוגים באבק התאבאק”ו ומעלים את עשנו.
ייחוס העישון לסטרא אחרא מקביל לאגדות עממיות שייחסו את מקור הטבק לשטן, דבר שהוליד יחס שלילי לעישון גם מצד מוסדות הכנסייה. למרות מקור שלילי זה, על הצדיקים הסובלים מן הקליפות להילחם בכוחות הרע על ידי ביצוע פעולות השייכות לתחום הסטרא אחרא בעצמה. זהו סוג של ‘רמאות קדושה’ המועילה לצדיק. משמעותו הקבלית של העישון זהה לדעתו של ר’ ואלי למשמעותו של השעיר לעזאזל או של ‘מים אחרונים’, כפי שמבואר בזוהר ובכתבי האר”י. על הצדיק להעניק קרבן או לתת חלק לסטרא אחרא על מנת שהיא תיהנה מסעודתה ותחדל מקטרוג המפריע ללימוד התורה וקיום המצוות. אך בניגוד לשעיר לעזאזל או ‘מים אחרונים’ שהן פעולות סקרמנטליות מובהקות, לעישון ישנו גם ממד פסיכולוגי גלוי לעין. המנוחה והרגיעה או הערפול המגיעים באופן טבעי בעקבות העישון, פירושם הוא שהסטרא אחרא השוכנת בתוך נפש הצדיק קיבלה את חלקה ופסקה מלהטריד את הצדיק בקושיות ובספקות. בשל משמעות זו, ר’ ואלי מדריך באופן מעשי את לומדי התורה לצאת ל’הפסקת עישון’ על מנת שיוכלו לחזור ללמוד תורה בכוח ובהתלהבות.
יש להבדיל את המוטיבציה לעישון שמציג ר’ ואלי מן הרעיון המוסרי הקלאסי, דהיינו שיש לספק את צרכי הגוף במידה נכונה על מנת שיהיה כוח מספיק לעבודת האל. על פי ההיגיון של גישה זו, עדיף ככל הנראה להימנע מעישון, אילו תמצאנה דרכים נאותות יותר להתרעננות בשעת הלימוד או אם יוכל הלומד להמשיך לעסוק בתורה ללא הפסק. לעומת זאת על פי ר’ ואלי – העישון נצרך דווקא מפני שזו פעולה השייכת ביסודה לסטרא אחרא, או למעשי הגויים. לדעתו, הדרך האולטימטיבית להילחם בכוחות הרע היא בעזרת כלי הנשק שלהם עצמם. נתינת חלק לרע איננה רשות אלא חובה, וכפי שכתב במקום אחר:
שלא יעלה במחשבתו של אדם לעזוב כל עניני העולם הזה לגמרי ולהתעסק בחיי העולם הבא, כי זה לא יתכן בעולם שרובו רע, וצריך לתת את חלקו לסטרא דרע. ולכן תקנו מים אחרונים וגם דברים הרבה כיוצא באלה.
מאחר שעישון כמוהו כ’מים אחרונים’ משמע שמדובר על פעולה שיש לעשותה לכתחילה. בשל כך, אין זה מפתיע למצוא במקום אחר את עדותו העצמית של ר’ ואלי על כך שבימים בהם היה שרוי בעצמו בעומק הקליפות, ניחם את עצמו בעישון טבק על מנת שיוכל לסבול את צרותיו. זוהי תפישה הרואה במעשי חולין פעולות שמשמשות לכתחילה כחלק מעבודת האל. במובן זה דברי ר’ ואלי קרובים מאוד לעיקרון החסידי המכונה לעיתים ‘עבודה בגשמיות’.
ניגש כעת לסוגית העישון בחסידות. כידוע, ישנן עדויות רבות שעישון מקטרת היה מאפיין בולט של ראשוני החסידים. דבר שעורר באופן טבעי פליאה והתנגדות.
עם זאת, מספר חוקרים העירו כי למרות שעישון מקטרת נזכר פעמים רבות בספרות ההגיוגרפיה החסידית (כלומר בסיפורי החסידים, ובעיקר בספר ‘שבחי הבעל שם טוב’), לא ניתן למצוא ביאור לטעם או סוד העישון במקורות החסידיים מן המאה השמונה עשרה. פער טקסטואלי זה הוביל לשתי תוצאות שונות.
הראשונה שבהן היא המסקנה כי עד המאה התשע עשרה לא פותחה בתנועה החסידית הגות המייחסת משמעות רוחנית לעישון טבק. ממילא, ראשוני החסידים ובראשם הבעל שם טוב עשו במקטרת שימוש שגרתי בלבד: לצורך ריכוז, כוונה, והנאה. רק במאה התשע עשרה הפך העישון לפרקטיקה בעלת משמעויות מיסטיות והוענקו לו משמעויות הקשורות להעלאת ניצוצות או מלחמה בקליפות. על פי גישה זו, מקורות מאוחרים שייחסו למורי החסידות עישון למטרות מיסטיות חשודים באנכרוניזם.
התוצאה השנייה והנפוצה מאוד היא פרשנותם של סיפורים הגיוגרפיים בעזרת כלי ניתוח ספרותיים או פסיכולוגיים. גישה זו העניקה למקטרת ולעישון משמעות כללית, כחפץ המסמל את הנאות עולם הזה, ועוד. חולשתן של פרשנויות מעין אלה היא כי ניתן להחילן על עוד אינספור פריטים או התנהגויות. ובכלל, לדעתי יש לגשת לקריאה ספרותית או פסיכולוגית של מקורות הרואים את עצמם כהיסטוריים אך ורק כמוצא אחרון, לאחר שמוצה המחקר הביבליוגרפי-היסטורי.
בהנחה ומסורות המייחסות משמעות מיסטית ספציפית לעישון התקיימו גם קודם החסידות, וכי רעיונות מסוג זה צצו שוב במאה התשע עשרה, אני סבור כי הם נודעו גם לדורות החסידות הראשונים במאה השמונה עשרה. בהינתן והעישון היא פעולה הקשורה במאבק מסוכן בסטרא אחרא, ניתן להבין מספר אמרות וסיפורים באופן מדויק יותר. ב’שבחי הבעש”ט נזכרה מסורת מפי ר’ גרשון מקיטוב שאמר על הבעש”ט: ‘ומי יתן שיהיה לי העולם הבא מה שרבינו מריוח בעשן לולקע אחת’. למסורת זו אין כל מובן בהנחה ור’ גרשון לא סבר כי הבעש”ט פעל פעולה מיסטית ממשית בעזרת עישון מקטרת. בסיפור אחר, מתואר כיצד ר’ נחמן מהורודנקה השתטח אפיים ארצה כנגד מקטרתו של הבעל שם טוב, לפליאתה הרבה של אחותו. באותה מידה, ניתן אולי להבין מדוע דווקא ר’ נחמן מברסלב הסתייג מעישון, למרות שעל פי המסופר זכה להבין את ‘סוד המקטרת’. נאמן לעמדתו הזהירה שיש להימנע מעיסוק בבירור ניצוצות או מחשבות זרות, דחה ר’ נחמן גם את פרקטיקות העישון המיסטי הכוללות מגע קרוב עם הסטרא אחרא ושימוש בכלי נשקו להכנעתה.
גם הסיפור שבו פתחתי את דברי כאן מובן לאור ‘סוד העישון’ שעמדנו עליו. מכוונות האר”י אנו יודעים כי הזמן האולטימטיבי להכנעת הקליפות וכוחות הטומאה הוא סמוך לכניסת שבת. קל לזהות כי ר’ ישראל מרוז’ין ערך הקבלה בין הרובה שבידי השודד לבין המקטרת שהוא עצמו עישן. כשם שהרובה שייך לשודד כך המקטרת היא חפץ השייך לסטרא אחרא. למרות זאת, כך רומז ר’ ישראל מרוז’ין – ניתן ואף רצוי לעשן וכך להשתמש בכלי של הסטרא אחרא כנגדה.
שתיית אלכוהול, כמו עישון או שימוש בחומרים פסיכואקטיביים אחרים, התפרשה על ידי מקובלים וחסידים כפרקטיקה שיש לה משמעות מיסטית. אין הכוונה שעל ידי עישון חומר מעורר תודעה מגיעים לתודעה גבוהה, אלא שהפעולה עצמה פועלת באופן כלשהו על העולמות העליונים, כפי שפועלת על נפש האדם. השתייה והעישון מקורם אמנם בסטרא אחרא ובמשתמע גם תאוות הגוף, אך יש מדי פעם לתת לה חלקה על מנת שלא תקטרג. לאור זאת, ניתן להבין את מצוות השתיה המרובה בפורים דווקא כביטוי שלם ל’ונהפוך הוא’: בפורים מתגלה העובדה שהקב”ה שולט במציאות כולה, ואף הרע והארור הוא בעצם ברוך. משום כך, ניתן וצריך לבטא זו בהיפוך היוצרות: בעוד שכרגיל יש לתת חלק קטן לסטרא אחרא, בפורים מצווה להלעיטה הלעטה־רבתי עד אובדן חושים.
לסיום, נראה עוד מדבריו של ר’ ואלי על אלמנט נוסף בחג הפורים המבטא רעיון זה:
‘לשחוק עושים לחם’ אלו ימי הפורים שנצטוינו לעשות בהם משתה ושמחה כדי לתת חלקו אל השחוק ששולט בחודש אדר כמו שאמרו בספר יצירה. ועל ידי החלק הזה שניתן לו, יחדל מקטרוגו כנגד ישראל, ויערב להם היין המשמח ששותים בימי הפורים. כמו שאמרו רז”ל דחייב אדם לבסומי בפורייא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שאם יטעה אין בכך כלום, לפי שנותן חלקו אל השחוק, וקטיגור נעשה סניגור להסכים בשמחתו.
כמו במקרה היין והעישון, הוללות ושחוק מוגזמים נראו בעיני ר’ ואלי כקשורים לכוחות הטומאה. בהמשך דבריו כתב דברים המעידים שהכיר את הקרנבל השנתי בוונציה, שנתפסה בתקופתו כעיר הוללות וחטאים. על כן, כותב ר’ ואלי (כך נדמה לי), כי בפורים מותר אף ליהודים להתהולל מעט, שכן עושים זאת לשם שמיים, נותנים לקליפה חלקה, ובכך חושפים שאין עוד מלבדו.
* אין לראות בדברים הוראה מעשית או הבטחה לפעולה תיאורגית מוכחת. פורים שמח😊