הפעם תעסוק פינתנו בהגהות ר’ ליב מברודי על ‘בעל הטורים’. לפני שהקוראים הנכבדים בורחים מאימת השעמום ותוהים עד היכן נתדרדרה ‘הקבלה העירומה’ ומדוע בחרתי לעסוק בז’אנר ספרותי מסוג זה, המתינו נא מספר רגעים. מדובר כמדומני על אחד הטקסטים המשונים ביותר שנכתבו אי פעם בידי יהודי.
נפתח בסיפור מעשה: מספרים כי בעיירה מזרח אירופאית פלונית התגורר בחור צעיר ופוחז שליבו נמשך אחרי רעיונות ההשכלה והמודרנה. בחור צעיר זה החל להתרועע עם בנות האיכרים הגויים, נהג לפקוד את בית המזרח המקומי וראה בעצמו פורק עול וכופר מן המעלה הראשונה. יום אחד הגיע לעיירה סוחר טקסטיל, מאותם הסוחרים הסובבים בעיירות ומביאים לא רק סחורות אלא גם חדשות וידע על המתרחש בעולם. אותו נער שוחח עם סוחר הטקסטיל, ‘איש העולם הגדול’, וסיפר לו על מעלליו ועל כפירתו. משסיים הנער את דבריו סח לו הסוחר: ‘חושב אתה שכופר הינך?! אינך יודע כפירה מהי. אם רוצה אתה לפגוש כופר אמיתי סע נא לעיר הגדולה לייפציג וחפש את אפרים, אז תדע כופר אמיתי מהו’.
משכך, חסך הבחור פרוטה לפרוטה ולבסוף אגר כסף די הצורך ונסע ללייפציג. משהגיע שמה החל לחפש את אפרים הכופר בכל בתי המזרח, בשדרת בתי העינוגים ובין יושבי הקרנות הרבים שמלאו את העיר. משלא מצא אותו, החל לשאול עוברים ושבים. לאחר זמן רב הציע לו אחד מעוברי האורח לנסות לחפש גם ברובע היהודי של העיר. הבחור תמה על כך אבל כיתת רגליו לשכונת היהודים. גם שם חיפש הבחור את אפרים הכופר אך ללא הצלחה. כשכמעט אמר נואש, ולאחר ששאל אודות אפרים כמעט את כל עוברי האורח שפגש, אמר לו זקן אחד: ‘סור נא לבית המדרש הישן – שם בוודאי תמצא אותו’. שוב תמה הבחור, אך הלך לבית המדרש. כשהגיע לבית המדרש, ראה בקצה האולם אדם כבן חמישים שנה, בעל זקן ארוך, יושב עטור בטלית ותפילין ולומד בספר הזוהר. מלא תמיהה ומבוכה התקרב אליו ושאל: ‘האם אתה הוא אפרים הכופר הנודע?’ ענה לו אותו אדם: ‘אני הוא ולא אחר! ‘הכיצד?’ תמה הבחור: ‘והרי אתה יושב כל היום ועוסק בתורה! עליך אומרים שאתה הוא הכופר הגדול?!’ ענה לו אפרים: ‘אמור לי בחור צעיר, האם את הש”ס סיימת?’ ענה לו הבחור: ‘בקושי את מסכת ברכות עם פירוש קהתי למדתי’. שאל אפרים: ‘האם בשולחן ערוך עם מפרשים עיינת?’ ענה לו הבחור: ‘כמובן שלא, אבל קיצור שולחן ערוך גאנצפריד פתחתי פעם’. שאל אפרים: ‘האם בספר הזוהר הקדוש זכית להגות ולהבין?’ ענה לו הבחור: ‘כלל וכלל לא, אין לי זמן לספרים! הרי אני כופר ויושב בבית המרזח של העיירה’. ענה לו אפרים: ‘אם כן – אינך ‘כופר’ כלל וכלל אלא סתם עם הארץ!’
סיפור זה מיטיב לבטא את אורח חייהם של קבוצה מסוימת של יהודים במאות ה־17-18. לאחר ששבתאי צבי, המשיח שכשל, המיר את דתו בשנת 1666, התנערו ממנו רוב רובם של היהודים והשתדלו למחוק את זכרו מן ההיסטוריה. אולם, גם לאחר ההמרה נותרו קבוצות קטנות של שבתאים מאמינים שהתקיימו עוד כ־150 שנה. ההיסטוריונים מחלקים את המאמינים השבתאים לשני סוגים: שבתאים רדיקלים ושבתאים מתונים. השבתאים הרדיקלים, אשר המוכרים מביניהם הם יעקב פרנק ומאמיניו, הצהירו על שבתאותם בגלוי, עברו עבירות בכוונה תחילה וחלקם אף המיר את דתו. השבתאים המתונים לעומת זאת, נותרו בתוך גבולות היהדות. לא רק זאת, אלא שמתוך תפישתם שהגאולה קרובה מאוד, עסקו הרבה בסיגופים ובמעשי-תשובה על מנת להחיש את בואו של המשיח. למעשה, הדרך הטובה ביותר לזהות שבתאי מתון או נסתר באותה תקופה הייתה לבדוק מי הוא זה שמקפיד במצוות יותר מכולם: מגיע ראשון לבית הכנסת, מרבה בטבילות, וכל ימיו בסיגופים ותיקוני תשובה. היו אמנם מן השבתאים המתונים שקיימו עבירות קלות מסוימות בסתר (כגון אכילת דובדבן בתשעה באב), אך לצופה מן הצד קשה היה לדעת על כך. בין כך ובין כך – בתוך העולם היהודי נוצרו קבוצות שונות אשר ראו עצמן חלק מן המסורת היהודית מחד, אך שאפו לקיים בו ובתוכו מהפכה של שינוי ערכין ברמה מתונה או קיצונית.
לשון אחר: עולמם של השבתאים שלא עזבו את דת ישראל נשאר העולם היהודי: שפתם נותרה שפת בני עבר ואורח חייהם כולו נשען על בסיס המסורת היהודית הרבנית המקובלת. בשל כך, הניסיון לשינוי ערכין זה נעשה כולו בשפה יהודית למהדרין, תוך הסתמכות על מקורות קבליים והלכתיים בצורה של פרשנות מחודשת של המקורות. לא נשמע מאותם שבתאים, גם אלו שצידדו בעשיית עבירות לשם החשת הגאולה, טיעונים ‘חילוניים’ או הצדקות פילוסופיות להתנערות מקיום תורה ומצוות, אלא להיפך, הצדקת מעשיהם נעשתה על ידי ובתוך השיח הפנים יהודי. דוגמה טובה לכך היא כמובן הרעיון של ‘עבירה לשמה’. זהו מושג מוכר מספרות חז”ל, אך קיבל משמעות חדשה כחלק מן האידיאולוגיה השבתאית ולפיה עשיית עבירות מועילות להכנעת כוחות הטומאה והוצאת השכינה מן הקליפות. החשש בעולם היהודי גבר מפני שבתאים אלו, ובין השאר משום כך, כאשר עלתה תנועת החסידות על פני השטח – היא נתקלה בהתנגדות מאסיבית מצד חוגים יהודיים מסוימים. חוגים אלו חששו כי החסידים החדשים, חסידי הבעש”ט והמגיד הגדול ממעזריטש, הם ממשיכי דרכם של השבתאים שפעלו קודם לכן ובני מינם של הכיתות שעוד פעלו באותה תקופה (יעקב פרנק פעל במקביל לבעש”ט). כתוצאה מכך, חרמות וגינויים נתפרסמו נגד החסידים על ידי רבני הקהילות ובחתימתם של החשובים והמשפיעים של חכמי ישראל בני התקופה.
על רקע זה, ארצה להציג היום את אחד הטקסטים המשונים והמרתקים ביותר שנוצרו בתקופה זו. המדובר הוא על שורה של ‘הגהות’ ל’טור בית יוסף’ שנכתבו, או לפחות נטען כי נכתבו, על ידי ר’ ליב מלמד, מלמד דרדקי מהעיר ברודי. כידוע, כתיבת הגהות והערות על ספרי הלכה הייתה ועודנה אחת מסוגות היצירה התורנית הפופולאריות ביותר. כמעט כל תלמיד חכם בעל שם התייחס באופן כלשהו למקורות ההלכתיים שעמדו לפניו, תוך שדן בהם, איתר העלה קושיות ותירץ תירוצים. התוצאה היא אלפי חיבורים ממין זה שעדיין עשרות אם לא מאות מהם נדפסים כל שנה גם כיום. ככל הנראה בשל כך, כתיבת הגהות הלכתיות מחודשות ופורצות גדר נראית כדרך טובה להתנגדות למסורת ההלכתית המקובלת.
וכך היה המעשה: בשנת תקמ”ז (1787) הגיע לידי מתנגדי החסידות בעיר שקלוב עותק מסוים של ספר ‘ארבעה טורים’. על גבי הספר, בין השורות ובשוליים, נרשמו כמה עשרות ‘הגהות הלכתיות’ המתייחסות לסעיפים רבים ושונים בשלושה מתוך ארבעת חלקיו: יורה דעה, אורח חיים, אבן העזר. בין השאר ההגהות התייחסו להלכות שחיטה וטריפות, עבודה זרה, נידה וצדקה, הלכות תשעה באב ויום הכיפורים ואף הלכות כתובה וקידושין. המחבר הזדהה בתור ר’ ליב מלמד, תושב ברודי – כלומר, תלמיד חכם זוטר. המחבר התייחס לספר הלכתי שכתב, לשיג ושיח תורני שניהל עם ר’ חיים לנדא מברודי וניכר מדבריו כי בר-אוריין הוא, וכי התלמוד, חיבורי הראשונים וספרות ההלכה מוכרים לו היטב.
בניגוד גמור לתוכן המצופה להימצא בהגהות ממין זה, במקרה שלנו נזדעזעו אותם מתנגדים יראי שמים עד אימה מפני מה שמצאו בהן. אכן, כפי שנראה מייד, התוכן כל כך רדיקלי ונועז עד כי ההיסטוריונים נחלקו האם אכן מדובר על ‘חסיד’ במובן של אדם שהשתייך לתנועת החסידות ואפילו לאגפים הקיצוניים שלה, או שמא על פראנקיסט שנשאר ביהדותו לאחר התנצרות של יעקב פרנק וחבורתו בשנת 1759. יש שאפילו שטענו כי מדובר על זיוף מוחלט, ולמעשה בפרובוקציה מכוונת שיצרו המשכילים על מנת להפליל את החסידים שנואי נפשם. באופן אישי, אני נוטה לחשוב שלא בזיוף מוחלט מדובר כאן. ישנן דרכים טובות בהרבה לעורר פרובוקציה – למשל לתלות 95 תזות על דלת הקלויז הקרוב – מאשר לכתוב הערות קצרות לאורך מאות עמודי עותק בודד של ‘ארבעה טורים’ בכתב רש”י. תהיה מה שתהיה האמת ההיסטורית, הטקסט מדבר בעד עצמו. היות וטופס ה’טור’ המקורי לא הגיע לידנו, אלא רק כתב הגינוי והחרם נגדו, ה’הגהות’ המצוטטות להלן מתוכו, כוללות לא רק את דברי ר’ ליב אלא את שלל כינויי הגנאי שהעניקו לו מתנגדיו המזועזעים. עם זאת, כותבי החרם טוענים כי כל הנזכר בו ‘הועתק אות באות’ מתוך הספר, ועל כן יש להניח כי ההעתקה אותנטית. נעמוד כעת על טיבן של הגהות אלו.
מספר ‘הגהות’ מעידות על כך שהמחבר השתייך לכת, אשר לפי תפישת עולמה – כל שאר היהודים עלי אדמות אינם נחשבים כלל ליהודים. לפי ההלכה מותר להלוות בריבית לגוי אך ליהודי אסור. והנה, כך כתב ר’ ליב בהגהותיו להלכות ריבית:
סימן קנט, בדברי הטור ‘דבר תורה מותר להלות בריבית לגוי וכו’. וכתב המין בזו הלשון (אלו כמובן דברי המדפיסים המתנגדים): וכל שאינו מהכת הידוע דינו כנכרי ודי לחכימא… כן קבלתי מכמה גדולים צדיקים יודעים כל דברים שבעולם. גם אני בשכלי מסכים לזה כי ריבית תלוי במי שמצווים לקיימו ולהחיותו, וזה אינו מצווים להחיותו וליתן לו צדקה.
יתירה מזאת, פוסקי ההלכה קבעו כי ספר תורה שכתב ‘מין’ דינו שריפה. למרבה האירוניה, הכותב מזהה את מי שאינם בני כיתתו בתור ‘מינים’ שכאלה, ולדעתו אם אחד מן ‘האנשים אשר אינם מן הכת’ כתב ספר תורה, ספר זה איננו קדוש כלל וכלל ודינו כ’שאר ספרים’. אם לא די בכך, המחבר אף טוען שהלכות מסוימות שנועדו לייצר חיץ בין יהודים לגויים אינן תקפות ‘כיון שכעת מעשה אבותיהם בידיהם וכולם מודים לבורא אחד’. משום כך, מותר לסחור בחפצי עבודה זרה מסוימים ואף לשתות ‘סתם יינם’ – יין של גוי שנאסר בהלכה המקובלת. בהתאם לכך, עשיית מעשים הנחשבים בדרך כלל כ’הליכה בחוקות הגויים’ מותרת בתנאים מסוימים:
סימן קע”ח, שלא לקסום. כתב המין וזה לשונו: קבלתי מגדולים הפרושים החסידים, מפורסמים שבשמות הקדושים, מותר לעשות כל דבר שנצרך. ופעם אחת עשה גדול אחד עם שמות הקדושים לקרובו כדי שיהיה צדיק פרוש וחסיד ונעשה צדיק ורב מפורסם בינינו.
אולם, דומה כי ההגהות הנועזות והמקוריות ביותר עוסקות בנושאים הקשורים לתחום המוסר המיני וגדרי הצניעות. הטור בסימן קמ”ב פסק על פי הנזכר במסכת עבודה זרה כי: ‘מרחץ שאליל עומדת בחצרה מותר לרחוץ בה, שאין המרחץ נעשית בשבילה אלא היא נעשית לנוי למרחץ’. כלומר – ניתן לעשות שימוש בבית מרחץ שפסל עומד בחצרו, שכן הפסל משמש בסך הכל כקישוט לבית המרחץ שהשימוש בו לצרכים אינסטרומנטליים מותר לכתחילה. על הלכה זו נרשם ההערה המפליאה הבאה:
מרחץ שאליל עומד בחצר וכו’ אלא היא נעשית נוי למרחץ. כתב המין ימ”ש ביני שיטי (בין השורות): וכן מטה ששוכבת בה זונה מותר לשכב בתורה כי המטה אינה מיפה אותה רק היא מיפה את המטה עם תוארה ויפיה, וגם מי שבטוח שלא יעשה מעשה מותר לשכב עמה במטה אחד משום נסיון ודי לחכימא. וידעתי מחסיד אחד גדול ששכב עם אשת איש ואחר זה עלה למעלה גדולה רק שלא עשה מעשה, ואין כל אדם זוכה לכך. והקרי בעת הזאת אל תאמר שהוא לבטלה כי נברא מזה מלאכים המשרתים אותו בעוה”ז ובעוה”ב. כך מקובלני מאנשים גדולים ומפורסמים.
כשם שמותר לרחוץ בבית מרחץ ציבורי שפסל עומד בחצרו, כך מותר לשכב במיטה אחת עם פרוצה, משום שאין פרוצה זו אלא קישוט למיטה. אדרבה ואדרבה, אדם המשוכנע שלא יחטא (דהיינו – יתפתה לקיים יחסי מין) עם אותה אישה, עשוי לעלות לגדולה משום שעמד ב’ניסיון’ או בפיתויי היצר העצומים שאליהם הכניס את עצמו. משום כך, נדמה כי ר’ ליב ממליץ לאדם להכניס עצמו בניסיון מסוכן שכזה, אולי כחיקוי למעשה יוסף הצדיק ואשת פוטיפר, על מנת שיזכה להתקדש ולהיטהר. המחבר אף מוסיף כי לו לאדם לדאוג במקרה זו משום עוון הוצאת זרע לבטלה שכן מלאכים קדושים נבראים ממנו.
אך אפילו זה לא הכל. אלו הדברים שכתב מחבר ההגהות על הלכות ייחוד:
סימן קנ”ג: בדין יחוד. כתב המין ביני שיטי וזה לשונות: פעם אחד היתה לי יחוד עם אשה אחת, והיא היתה מונחת במיטה מוצעת וגם היא היתה ערומה אף בלא כתונת, והיא בקשה ממני להיות עמה ודי לחכימא. אבל לא שמעתי לדבריה, רק הבטתי על בשרה וגודל יפייה עד שבא לי קדושה גדולה ואמר די. לכן ראוי לכל איש כשיראה אשה להיות לו תאוה עליה ואף על פי כן שלא לבא עליה לעשות מעשה רק להביט מאוד ולעיין היטיב ואז יעמוד בנסיון ויעלה למדרגה גדולה, ודי לחכימא.
לפי הנחיה הלכתית זו, בדומה לקודמתה – התגרות חריפה ביצר הרע היא דרך לגיטימית ואף רצויה כחלק מתהליך השגת מעלות רוחניות. כמובן שהנחיות אלו סותרות באופן בוטה ביותר את דרכם של פוסקי ההלכה ובמיוחד בכל הקשור להלכות צניעות.
מה ניתן לומר על התודעה הדתית הפרדוקסלית שהנחתה את כותב ההגהות? האם ניתן למצוא בה מוטיבים רלוונטיים? אני סבור שכן, אך קודם כל יש להשלים את התמונה יוצאת הדופן על ידי הצגת מספר הגהות נוספות. סביר גם כי אחדים מן הקוראים חשים, כמו משכילי ברודי כי כל השומע דברי תועבה שכאלה מייד ‘תצילנה אזניו’. משום כך, הצגתן של ‘הגהות’ נוספות ומחשבות על משמעותן של אלו, ועל הניסיון הנועז לפרק את המסורת היהודית מבפנים – ימתינו לרשימה הבאה שתתפרסם בעוד מספר ימים.