“משנכנס אדר מרבין בשמחה” (תענית כט ע”א).
ורבים שואלים: כיצד נשמח השנה בחודש אדר, והרי והמציאות הלאומית כה קשה? ועודנו במלחמה?! ועוד אחינו חטופים בעזה?!! החוויה הקיומית של השואלים, ובצדק שואלים, היא של אי־שמחה ואפילו אבל. מה ניתן להשיב?
למעשה אין זו שאלה “אקטואלית”. שהרי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, ובכל תקופה ותקופה אסונות ישנם בעולם, ולישראל קל וחומר. שאלה זו שאלנו בשנה שעברה בשיא המלחמה, ושנתיים קודם לכן בזמן הקורונה, וכמה שנים קודם בתקופת האינתיפאדה השנייה, והראשונה, ואחרי מלחמת יום הכיפורים, ובעקבות השואה, ובמהלכה, וכן עד ראשית ההיסטוריה כמעט. על כך כבר כתב ק.ס לואיס בזמן מלחמת העולם השניה, כי המלחמה, או כל צרה שלא תבוא – איננה מעוררת שאלות קיומיות או מטאפיזיות חדשות, אלא רק מציפה על פני שטח התודעה והרגש את השאלות התהומיות המנקרות תמיד. בעתות שגרה מסוגלים אנו לכסות תהיות אלו, המאיימות להציפנו ולהשיבנו לתוהו – בכסות של תשובות. אך בעתות משבר אלו מתגברות ומתנפצות עלינו וכמעט שמאיימות להכריענו.
הדרשנים והחסידים הסבירו את חובת השמחה התלויה בזמן כחובת ההיזכרות והפעולה הבאה בעקבותיה. ר’ צדוק הכהן מלובלין ביאר: “ודאי הכוונה על שמחת ישראל בה’ מעוזם כמו שנאמר שִׂמְחוּ בַיהוָה וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב (תהלים לב, יא), והוא שמחה של מצוות ותורה… והיש שמחה גדולה מזו?’ ובאמת, שמחה זו איננה מיוחדת לחודש אדר, אלא שראוי להתחזק בה בזכות נס ההצלה מידי המן שביקש לבטל ישראל וממילא את שמחתם באלוהיהם: ‘שמחה זו שנוהגת אצל איש היהודי תמיד ואין זז ממנו בין בטיבו בין בעאקו (פירוש בצערו) ובכל חילופי הזמנים. בה מרבין משנכנס אדר שהוא החודש שנהפך מיגון לשמחה דהמן חשב לעקור שורש היהדות לגמרי שלא יזכר שם ישראל עוד’.
ובכן, שמחת אדר היא שמחה הראויה ליהודי תמיד. שמחת אדם באלוהיו ודבקותו בו. מאורעות האדר ההוא שבשושן הם רק רקע המעורר את האדם להתחזק בשמחת תורה ומצוות שהוא מצווה עליה ועומד בכל ימות השנה.
יפים דברי ר’ צדוק – אך כאן ברצוני להתייחס לשמחת הפורים דרך עיון קצר בחוויית הזמן, או אם תרצו, בדרך של עיון פנומנולוגי קצר בחוויית הזמן. ברצוני להצביע על תפיסת הזמן המאפיינת לדעתי את מתנגדי השמחה, ולהציב לה שלוש אלטרנטיבות.
אמנם מבחינה אמפירית קשה לאתר אנשים הנושאים חוויות ‘טהורות’ אך רעיונית ניתן לתארן:
חוויית הזמן החילוני בטהרתה היא חוויית זמן נטול משמעות אימננטית. ההיסטוריה מתקדמת מראשית הווית היקום, אל עבר עתיד לא ידוע ובן מיליארדי שנים. האירועים המתרחשים בהווה, שהתרחשו בעבר או שיתרחשו בעתיד קשורים זה אל זה באופן עקיף של עילות ותוצאות. אך אין אף נקודה בזמן שיש בה דבר מה ייחודי מבחינה מהותית. ההווה איננו קשור לעבר ובוודאי שלא לעתיד. זרימת הזמן היא סוג של אשליה: כל רגע הוא הווה לעצמו, נטול זיקה של משמעות למה שקדם או מה שיבוא אחריו. חוויית חיים כזאת מערימה קשיים נגד חגיגות ושמחות. מנקרת היא באוזני נושאיה וטוענת: “כעת עצוב לנו, רע ומר הוא עולמנו – כיצד זה נשמח, ומדוע?”. הדימוי הוויזואלי ההולם ביותר תפיסת־חוויית זמן זו היא של אטומים בודדים, חלקיקים מיקרוסקופיים שנעים בחלל אינסופי ללא סדר מארגן או זיקה של משמעות. שמחת הפורים כמעט איננה אפשרית מתוך חוויה זו. בעבורה אם ניצלנו בעבר אין זאת אומרת דבר על ההווה. הכאב והעצב של ההווה הם האמת היחידה הגוברת על הכל.
לחוויה־תפיסה זו חלופות רבות. במאמר על תפיסות זמן בספרות המיסטיקה היהודית, ציין משה אידל שלוש תפיסות זמן המצויות בה זו לצד זו ומעצבות את חוויית היום יום של היהודי המיסטי. כל אחת ואחת, וכולן יחד – מציבות אלטרנטיבה לתפיסת־חוויית הזמן החילוני: הזמן ההיסטורי־משיחי, הזמן המיתי־ריטואלי והזמן המעגלי־הקוסמי.
- הזמן ההיסטורי־משיחי איננו מעניק חשיבות לכל רגע בזמן, אך כן מעניק משמעות למהלך הזמן. ראשית הזמן – בבריאה, ואחריתו – בגאולה. כל רגע הווה הוא התקדמות מן העבר אל עבר העתיד המקווה. חוויה זמן זו מלאה היא בתקוות העתיד, תקוות ההתקדמות והתיקון. לפי תפיסה זו – אירועי העבר הם צעדים חשובים לקראת ההווה והעתיד. כל אירוע משמעותי הוא פרק בתולדות השמים והארץ וסעיף בספר תולדות אדם. אירועים שמחים הם ביטוי להתקדמות הזמן אל עבר תכליתו. ניתן וחשוב לשמוח על גילויים אלו של יד האל בהיסטוריה. ראויים הם להיזכר בכל השנה, אך בתאריך תחולתם זיכרונם חשוב בהרבה. לתפיסה זו חג הפורים הוא חג זיכרון ההצלה ההיסטורי, אות ומופת לעתיד ושלב בדרך אל העתיד. זהו גם עניינו של חג הפסח וגם של החיים הלאומיים: יום העצמאות ויום שחרור ירושלים. ראוי וחשוב לשמוח בחודש אדר ההווה: לזכר ימים שעברו ולכבוד ימים שעוד נכונו לנו. הדימוי הוויזואלי ההולם תפיסת זמן זו היא של קו ארוך ומואר: ראשיתו בערפילי תוהו ובהו שבבריאה וסופו בגאולה השלמה.
- הזמן המיתי־ריטואלי הוא זמן המתאפיין במעגלים קצרי מועד. לפי תפיסה זו, בכל שנה ושנה מתחדש דבר מה בעולם בסדר מעגלי. כשם שעולם הטבע מתחדש לפי סדר העונות – כך אירועים קוסמיים שונים מתרחשים מידי שנה בשנה. הריטואל מבקש לשחרר את האדם מידי הזמן ההיסטורי ולהכניסו למהלך מעגלי זה. יש שאפיינו את תפיסת הזמן היהודית כהיסטורית־משיחית קווית ואת תפיסת הזמן המעגלית המיתית כמאפיין של הדתות הפגאניות הארכאיות. יש שדרשו זאת לשבח ויש שדרשו זאת לגנאי. בכל אופן, הם המלעיזים והן המשבחים טעו בגדול: במקורות המיסטיקה היהודית, שאולי לא היו נגישים להם – קיימת ובמלוא פיתוחה תפיסת זמן מעגלית מעין זו. כך בספר הזוהר וכך בכוונות האר”י ובחסידות. לכל יום בשנה ישנן ההלכות, המנהגים והריטואלים השייכים לו. כשם שהשמש זורחת בכל בוקר – כך יש לקיים את סדרי התפילות מידי יום. וכשם שהעונות מתחלפות – כך לימים מסוימים יש איכויות מסוימות הגלומים בהם מהותית מקדמת דנא. חודש אדר הוא זמן הצלה ליהודים, משום שהוא זמן מסוגל להכניע את זרע עמלק מידי שנה בממד הקוסמי. הרוחני קודם לגשמי: כוח תוספת קדושה זו היא שהולידה את ניצחון מרדכי ואסתר על המן ולא להיפך. הדימוי הוויזואלי ההולם חוויית זמן זו היא של מעגל או גלגל הסובב באופן אינסופי: בכל שנה חוזר הזמן על אשר כבר התרחש, וכל אשר מתרחש בפועל הוא רק תוצאה של המצוי בו מראש מראשית היצירה. בחיבור לתפיסת הזמן ההיסטורי־משיחי מגיעים לדימוי של ספירלה. שמחת הפורים היא לפיכך שמחה על הופעת אותה איכות רוחנית המצלת את ישראל מידי אויביהם ומעניקה לישראל ברכה ורוב טובה. משנכנס אדר מרבים בשמחה, שכן זהו חודש השמחה מצד עצמו ומהותו. העבר, ההווה והעתיד מתאחדים כולם לדבר אחד: מה שהיה הוא שהווה, ומה שהווה הוא שעתיד להיות. אך בתוך אחדות זמנים זו ישנם רגעים קבועים וקצובים לשמחה וצער. ושום אירוע בהווה לא ישפיע על כך מאומה, כשם שהשמש לא פוסקת ממהלכה למרות כל המתרחש בהיסטוריה.
- הזמן המעגלי־הקוסמי מציע אף הוא חוויית זמן מעגלית, אך בניגוד לזמן המיתי־ריטואלי, זהו זמן מעגלי שאין לאדם בהווה מגע עמו. זיקתו לחג הפורים היא הקשה ביותר להסברה. כאן מדובר על מעגלים בני עשרות אלפי עד מיליוני ומיליארדי שנים. לפי תפיסה זו, המצויה בכמה ספרי קבלה (ומכונה לעיתים ‘תורת השמיטות’), סדר הזמנים העולמי כולל מחזורים בסדרי גודל גדולים בהרבה ממה שאדם מסוגל לתפוס או לחוות באופן ישיר. באופן מפתיע, ההגות בתקופות זמן ארוכות כל כך שנראתנ מגוחכת בעת שהעלו המקובלים את רעיונותיהם על הכתב, הפכה ברבות השנים לדעה המדעית המקובלת ביחס לגיל היקום או כדור הארץ. הדימוי העולה על הדעת הם עיגולים ספירליים שקוטרם כרוחב היקום, פרקי זמן ארוכים כמו מרחקים בין־גלקטיים. מחזורים אלו מושפעים כל אחד מן הספירות ומתאפיינים באיכויות של דין, חסד, אהבה, שפע או חורבן – כל מחזור לפי עניינו. אף שאין מגע ישיר בהווה עם חוויית הזמן המעגלית־הקוסמית, המצווה לשמוח בחודש אדר יכולה להתפרש כקריאה להתעוררות הנפש להיזכרות במחזורים קוסמיים שבהם היה העולם שמח ומואר יותר. שמחת הפורים היא שמחה שמקורה בלתי נגיש באופן ישיר, ומשתלשל הוא ממקור עלום ובלתי מושג שביטויו היה בעבר הרחוק מאוד, או יתרחש בעתיד שאין כל דרך לדמיינו. חוויה זו קשורה בתפיסת הנשמה כנצחית ומסוגלת לחוות באופן אינטואיטיבי ובלתי מילולי עולמות וזמנים החסומים בפני התודעה הרגילה, או אם תרצו רבדים קמאיים וראשיתיים של התפתחותנו האבולוציונית. שמחת הפורים היא שמחת מחזור הזמנים הקוסמי של האהבה, החסד וטוב האינסופי. המצווה לשמוח מזכירה לנו הוויה בלתי מושגת זו ומזמינה אותנו להציץ אליה לרגע קט וחולף.
ובכן, גילו יהודים! חדלו לכם מן הזמן החילוני המקעקע שמחת הפורים. שמחו בתורתכם ובאלוהיכם כדברי ר’ צדוק, שמחו בשמחת קו הגאולה, הריטואל המתחדש בהשפעותיו או בזיכרון עולמות וזמנים שהיו ושעוד יגיעו בעתיד הלוטה בערפל. אספו את אטומי הזמן למעגלים ולקווים וחיו בהם. בני אדם אנו: יצורים מורכבים עד אין שיעור הן לדעת המקובלים הן לדעת הביולוגיה המודרנית. מסוגלים אנו לחוות חוויות שונות, להתחבר אל אירועים שהיו ושעוד יהיו, להתגבר על קשיי ההווה המצערים והמעציבים תמיד. על כן, מצווים אנו לשמוח: שכן מסוגלים אנו לשמוח וראויים אנו לשמוח – להפוך יָּגוֹן לְשִׂמְחָה ואֵבֶל לְיוֹם טוֹב – לפחות לכמה שעות בודדות – עד החג הבא.