סמוך להופעתה של התנועה החסידית במזרח אירופה, קמו לה מתנגדים שראו בה תופעה מסוכנת, בלתי רציונלית ומנוגדת לאינטרסים של העם היהודי לנוכח מגמות ההשכלה והמודרניות בתרבות האירופאית. לפחות חלק ממתנגדים או משכילים אלו, אף שאימצו להם תפישות עולם חדשות, לשונם נותרה שפת עבר ועולמם התרבותי משוקע בד’ אמותיה של היהדות המסורתית. מאחר וגדלו בעצמם בחברה היהודית ה’ישנה’ שייעדה בעלי כישרון לקריירה רבנית, אין להתפלא כי כאשר כתבו המשכילים כתבי מחאה ונאצה כנגד החסידות, כתבום בלשון רבנית-מליצית שאינה שונה מעיקרה מלשונם של החסידים עצמם. כזו היא החוברת ‘ראשית חכמה’, חיבור גנוז בגנות החסידות מאת מחבר אנונימי, שנתחברה בשנת תקע”ט הלא היא 1819, והשתמרה בין גנזיו של המשכיל הנודע יוסף פרל. הודות למאמציהם של שניים מן הבולטים שבחוקרי ההשכלה והחסידות בדורנו, באה לידינו חוברת מופלאה זו בלוויית הערות וביאורים מאירי עיניים.[1]
בפתח החוברת, מבהיר המחבר את תכלית כתיבתה: ללמד לנבערים דעת ולרפאות עיניים שהוכו בסנוורי איוולת האמונה התמימה. כך לטענתו, החסידים ושכמותם שונאי החכמה הם ומתנגדים לעיון בכל ספר, ואפילו נכתב בקדושה ובטהרה ונכנס לקאנון היהודי – כל עוד מגמתו רציונאלית במידה כלשהי:
לכן מי שלומד ספרי החכמה – אותו ירצחו שכמה, ומי שלומד ספרי הרלב”ג והרד”ק – אותו נדוש עד דק, והמעיין באבן עזרא – לא יהא לו עזרה, וספר מורה הנבוכים – הוא בעיניהם לשיכים, ומי שלומד ספרי דקדוק – הוא אפיקורס בלי פקפוק, ותנ”ך עם הביאור – בעיניהם הוא מכיעור, ועל ספר לישרים תהלה – ישימו תהלה, ועל ספרי שירי תפארת – יאמרו כי הוא צרעת ממארת (שם, עמ’ 18).
משסיים המחבר האלמוני לשפוך את חמתו על בורותם של החסידים בעושר לשונו המתוחכמת, עבר למשימתו הבאה: ביקורת סרקסטית על הצדיקים החסידיים ובמיוחד על הבעל שם-טוב מייסד התנועה. יש לציין שאין זה מקרה יחידי, ופארודיות נוספות על החסידות נכתבו באותה תקופה. לאחר שפירט את נסיבות הולדתו המפוקפקות של הבעל שם-טוב, וכי טענתו המפורסמת כי הקב”ה ‘מלוא כל הארץ כבודו’ נאמרה בעת ששתה לשוכרה בין הקוזקים, עובר המחבר לתאר כיצד לדעתו עלה בידיו של הבעל שם-טוב להושיע זוגות חשוכי בנים שבאו אליו לקבל ברכה.
בראשית דרכו רכש לעצמו הבעל שם-טוב מעמד של ‘צדיק’ היודע ‘מעצמו’ למי עתיד שייוולד בן ואיזו אישה זנתה תחת בעלה:
ואנחנו ראינו… מה היה? בעלפער (מלמד תינוקות), ואז למד הסודות, ואז השיג דרכי נביאות כאשר יאמרו עליו (בשבחי הבעש”ט) – אולי בהתאסף עם כל הבעלפרים גם עם כל המשרתים ובחורים ובתולות שם יתנו שחוק וניבול פה איש נגדו כדרכם הידוע. אז השיג כל הסודות, מי ומי אהב האמה הזאת, ומי אשר תגעל נפשו באלה… ועל ידי זה ידע מי ומי החוטא כאשר יגידו לו רעיו ואמהות אשר עמהם התחבר. ועל פיהם ידע איש אשר מלא אשפתו חיצי בנים, ואם בעל אישה הוא, ומי אשר ישען על ביתו ולא יעמוד יען לא בכוחו יגבר ואין לו גבורת אנשים – לזה יאמר זנתה אשתך. כללו של דבר: בהתחברות עמהם השיג מעלות רבות נכבדות עד שהגיע למדרגה העליונה, והוא כל הנשים השאננות בו בוטחות ועליו סומכות לאמר הוא יפקוד אותנו ברחמים בזרע של קיימא הוא זרע צדיקים (שם, עמ’ 29-30).
כלומר, כמלמד תינוקות בעל מעמד נחות בקהילה, התחבר הבעל שם-טוב עם אנשי השוליים של החברה היהודית בעיירות שבהן סבב. משרתים, אמהות ונערים פוחזים אלו ידעו לדווח לו על כל הפרטים הרכילותיים שאותם ביקש לדעת: איזה גבר איבד את אונו ואיזו אישה זנתה תחת בעלה עם אחר. מידע זה אפשר לו ‘לנבא’ מראש מי עתידה לחבוק בן ומי יישאר גלמוד ללא ילדים. משרכש תכונת ניבוי בסיסית זו, החלו לנהור אליו נשים עקרות לקבל ברכה. בטרם הרפואה המודרנית ובחברה פטריארכלית מסורתית, כאשר זוג לא העמיד צאצאים, ההנחה החברתית והרפואית הייתה כי האישה לוקה בבעיות פוריות ולא הגבר. אך יתכנו גם מקרים הפוכים כמובן. לפי מחברו של ‘ראשית חכמה’ הבעל שם-טוב ניצל מצב זה עד תומו:
זאת המעלה הוא העליונה להתנהג בברכות שדים ורחם להתייחד עם הנשים, אשר כל רצונם לילד בנים, והוא יברך אותה ב’ברכת הורה גבר’, ויתן לה כל חפצה אשר שאלה מאתו, וכן תספור ותמנה ירחים תמלאנה מיום דעתו אותה בתפלתו, נפשו קשורה בנפשה, ולא יפרד ממנה עד יצא מעשיו החוצה תפלחנה ילדיהן – והן כל הבנים האלה לו המה! הוא הגבר אשר מלא אשפתו, ולכך על שמו יקראו זה בן הצדיק וחסיד כי חסד הוא, וגמילת חסד טובה עשה (שם).
ובכן, ‘סוד פקידת עקרות’ הוא כפשוטו ממש, וכמוהו כסוד על אודות האופן שבו מגיחים ילדים לעולם. מדובר אפוא על תחבולה משותפת בין הצדיק לבין הנשים הבאות להתייחד עמו ולקבל ‘ברכה’. שערו בנפשכם: אישה החיה עם בעלה שנים מספר ולא זכתה להתעבר, נוסעת לבדה אל הצדיק על מנת לקבל ממנו ‘ברכת הורה גבר’. כשנכנסת האישה אליו ל’יחידות’, מתפלל הצדיק בכוונה רבה על פתיחת רחם האישה, לאחר מכן עושים בחדרו מה שעושים ומבטיח הצדיק כי בתוך תשעה חודשים או מעט פחות יהפוך הזוג להורים מאושרים לתינוק חייכן.
תיאוריה פרובוקטיבית זו אודות כוחם של הצדיקים לזכות זוגות חשוכי ילדים בפרי בטן, עשויה לעורר אי נוחות מסוימת. אולי משום שמופנית כאן ישירות כלפי הבעל שם-טוב עצמו. נכונים או שגויים הדברים בנוגע לבעל שם-טוב, דמות שהיא במידה רבה אגדית בשל המחסור במידע היסטורי מהימן לגביו – יחליט הקורא. אמנם אם נרוץ כמאתיים וחמישים שנים קדימה יסתבר לנו שתופעות מעין אלו עדיין מתרחשות ודווקא בין מקובלים ומיסטיקנים למיניהם! אני מתייחס כמובן לפרשיות כגון זו של אליעזר ברלנד או עזרא שיינברג.
מעניין לראות שכבר בעל ‘ראשית חכמה’ מציג בהמשך דבריו מעין דרשה חסידית שבעזרתה מסבירים כביכול החסידים את מעשי הצדיק כפעולות נסתרות המתקנות את העולמות העליונים. עם זאת, בעוד הביקורת הנשמעת כיום כנגד ‘צדיקים’ ממין זה היא בעיקר בשל ניצול נשים, הטרדה מינית ואינוס, ביקורתו של החיבור שלפנינו באה בעיקר על מנת לסתור כוחותיו המדומים של הצדיק ולא כדי להציג אותו כאדם בעל פגמים מוסריים, שהרי לפי דעת המחבר, הנשים בעצמן משתפות פעולה עם הצדיק על מנת להערים על בעליהן.
בין כך ובין כך, כדאי לדעתי לשאול שתי שאלות בנוגע לתופעות שרלטנות מסוג זה המתרחשות כיום. ראשית, האם מקובלים אלו פועלים מתוך ציניות גמורה או שבתודעתם העצמית הם אכן מאמינים שהם נוהגים כהלכה ולעיתים אפילו מתוך התמסרות למטרות תיקון קוסמיות? שנית, מדוע, כך נדמה, נופלים דווקא מקובלים ומיסטיקנים לתהומות אלו? מדוע לרוב לא נשמע על דמויות רבניות הפועלות בתרבות רציונאלית יותר שמנצלות את מעמדן לביצוע מעשים שכאלה.
בעוד התשובה לשאלה הראשונה היא ‘אין לדעת’ מפני ששתי האפשרויות סבירות בהחלט, מענה לשאלה השנייה הוא מורכב יותר. ניתן תמיד לטעון שאותן דמויות מעולם לא מצאו עניין לא בקבלה, לא בחסידות ולא במיסטיקה. כל מעשיהן נועדו מלכתחילה לחסות על אישיות כוחנית וסוטה. לפי עמדה זו השאלה הראשונה נפתרת מאליה. ניתן להקצין כיוון זה עוד יותר ולטעון שכל התופעות הנזכרות בשקר יסודן, ומראש תכליתן הוא לייצר מבני כוח שנודעו לשרת את צרכיהם של הדמויות החזקות בחברה או בקהילה. זהו טיעון כבד משקל שאין כאן המקום לפרטו ואף לא להתייחס אליו (אני מקווה לעשות זאת בהזדמנות אחרת).
אך, אם מניחים שהתופעות הנזכרות קשורות קשר ממשי לפרקטיקות ולרעיונות ‘טהורים’ יותר, וכי המיסטיקה היא תופעה דתית מובחנת של בני אדם הטוענים לתודעה רוחנית של דבקות באל – בין אם מאמינים בנגזרות התיאולוגיות של האמונה בה ובין אם מתבוננים עליה בצורה אנתרופולוגית בלבד – עלינו להסביר מדוע קיים לכאורה קשר בין מיסטיקנים לבין התרת רסנים מיניים למיניהם. גם זוהי שאלה ‘גדולה’ המצריכה היקף יריעה רחב ביותר.
לצורך העניין ארצה להציע את הדברים בקיצור נמרץ, מתוך תקווה להרחיב עליהם בהזדמנויות אחרות. אני מניח כי הדברים יראו מובנים מאליהם ליודעי ח”ן המכירים ולו במעט את התחום. הספרות הקבלית היהודית גדושה עד להתפקע בדימויים ובשיח מיני שבעזרתם מתוארים יחסיו של המקובל עם האל, ויחסים בין בחינות שונות בתוך המערכת האלוהית. מיניות זו גולשת לעיתים לארוטיקה ואפילו לתיאורים סמי-פורנוגרפיים. אני סבור כי אותן התכונות הפסיכולוגיות הדוחפות אדם להשקיע מרצו בלימוד ספרות זו, לחיות חיי אינטנסיביות דתית ומביאות אותו לחוש תשוקות חזקות כלפי ישויות רוחניות או משיכה למצבי תודעה עילאיים, הן גם אלה שעלולות לגרום לו לצאת מן הגבולות הנורמטיביים של ההלכה, המוסר או החוק. יצר החיים, הארוס, בא לידי ביטוי בהתנהגות דתית קיצונית ובתשוקה להתאחד עם האלוהות כמו גם במיניות ארצית קונקרטית ביותר. אדם שניתן ביצרים חזקים מסוג זה עשוי להפנותם לכיוונים שונים, אך תשתיתם זהה. במקרי קיצון מסוימים – מתאחדת הנטייה והתשוקה לפריצת גבולות הקיום הארצי עם הנטייה למתירנות וחציית גבולות מוסרית. מבנה האישיות של מיסטיקנים ומבקשי אלוהים עשוי לעמוד להם לרועץ בעת שיש להכפיף את חייהם הארציים לנורמות התנהגות וכללי מוסר מאופקים. משום כך אדם שניתן בנפש מאוזנת יותר, חשוף פחות להתמרה מסוכנת זו של הרוחני בארצי. ישנו אם כן קשר פסיכולוגי הדוק בין שתי תופעות אלו.
אני
מקווה להמשיך ולפרסם בבלוג זה טקסטים יוצאי דופן נוספים כעין אלה שהצגתי מתוך
‘ראשית חכמה’. מקורם של חומרים אלו בספרות הקבלה ושלוחותיה והם ידועים לחוקרים אך
פחות מכן לציבור הרחב. אחת ממטרותיי היא לעשותם נגישים יותר. אשמח לתגובות והערות.
[1] ראשית חכמה – חיבור גנוז בגנותה של החסידות, ההדירו שמואל ורסס ויונתן מאיר, המכון למדעי היהדות, ירושלים תשע”ב.