שלמי תודות – מילים שכתבתי בהקדמה לעבודת הדוקטורט שלי

את המילים הבאות כתבתי בהקדמה לעבודת הדוקטורט שהגשתי בשלהי אלול תשפ”ד. לאחר כמעט שבע שנות עבודה, ועל רקע אירועים כבירים ואיומים שאת משמעותם נבין רק בעשורים הבאים.

***

‘שעשוע העולם הבא זה להגיד תודה.

אחרי שיגמרו כל המילים תישאר רק המילה: תודה’.

(הרב מנחם פרומן)

הדוקטורנט מבקש לו לישב בשלווה. כתיבת מחקר עיוני דורשת יישוב הדעת, זמן בשפע והתנתקות מסוימת מרעשי העולם וטרדותיו. מבחינה מסוימת, היו לי שש השנים האחרונות שנות שלווה. זכיתי לחסות בצילם של מַנחה מעולה ומלגות נדיבות שאפשרו לי את שהייתי זקוק לו: טרדות פרנסה מועטות וזמן בשופי. וכך היה. מבחינה אישית היו אלו שנים נפלאות של התפתחות אינטלקטואלית והתמקצעות כחוקר לעתיד. במהלכן אף זכיתי להתחתן ולהביא לעולם תינוקת בכורה. אבל מצד אחר, נדמה כי עלה מקטרג ומסטין כנגד שר של שלווה. כמעט מן התחלת עבודתי קפץ עלי ועל רֵעָי החוקרים רוגזו של עולם. במהלך שנים אלו היינו עדים למגיפה עולמית, חמש מערכות בחירות, סבבי לחימה חוזרים ונשנים בין ישראל וחמאס, מחלוקת חריפה ובוערת על אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, ולבסוף מלחמה איומה שרעמי תותחיה טרם נדמו. (לאבלנו העמוק, מאז נכתבו מילים אלו בשלהי תשפ”ד נתבשרו אף על מותו על קידוש השם של בן דודי אביעד ניימן במערכה בלבנון). מסביב יהום הסער – אך הדוקטורנט נדרש להתמיד במלאכתו בעקשנות ובסבלנות.

בשנה הרביעית לעבודתי הייתי אחוז אקסטזה. כתבתי בהתלהבות אדירה, קראתי בקצב מסחרר וניהלתי את לוח הזמנים שלי בקפדנות יתירה. לקראת סוף אותה שנה החלו תוקפים אותי כאבים מטרידים בצוואר, בכתפיים ובמפרקי הידיים. כאבים אלו לא מרפים גם היום, למרות שנמנעתי מכתיבה במשך תקופות ארוכות וניסיתי כמעט כל טיפול קונבנציונאלי או אלטרנטיבי אפשרי. המסר הוא כמובן כפול: מצד אחד – ניתן בהחלט לסיים דוקטורט גם כאשר כל ישיבה מול המחשב כרוכה בכאבים טורדניים. מצד שני – מומלץ מאוד שלא להגיע למצב הזה. כשם שזמרים מקפידים לאמן את מיתרי הקול,  וכדורגלנים את שרירי הרגליים, כך נדרשים האקדמאים לשמור על בריאות מפרקי האצבעות ושרירי הצוואר.

השנה החולפת, השישית למניין שנות הכתיבה שלי, הייתה ברובה שנת גלות. מרוחק מביתי בירושלים ממשרדי בהר הצופים ומן הספרייה הלאומית, עשיתי ימי ולילותיי בגבול הצפון וברצועת עזה. נתקיים בי ובחבריי הנושאים בנטל אשר נאמר בנחמיה ד, יא על בוני חומות ירושלים: ‘בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח’. ביד אחת עושים אנו במלאכת בנין הרוח וחציבת אדני המחקר, וביד האחרת אוחזים בנשק להבטיח כי גם בעתיד מוסדות הלימוד שלנו יעמדו על תילם ומחקרנו יהיה מי שיקרא בהם: להגיה פרק של הדוקטורט באוהל סחוף רוחות ושטוף גשם, לתרגל שפות מחקר בהפוגה שבין השמירות, לנצל יציאה קצרה הביתה להתכתבות עם חוקרים מחו”ל והגשת הצעות לפוסט־דוקטורט.

כל חוקר צריך מורים מעולים וחברים לדרך, קל וחומר כאשר האנדרלמוסיה הכללית מאיימת לטרוף את העולם ועמו את צלילות התודעה וכוח הריכוז.

ראשון ראשון אני רוצה להודות למדריכי היקר פרופ’ יהונתן גארב על שדאג לי כאב לבנו. בכל שש השנים האחרונות ועוד קודם לכן טרח להמציא עבורי מלגות, לכתוב מכתבי המלצה, לעודד בשעות משבר, ומעל הכל – לקרוא בדייקנות כל פרק, מאמר או פסקה ששלחתי אליו. מעולם לא קרה ששלחתי לו מייל שלא נענה, ומעולם לא סירב לכתיבת מכתב המלצה גם כאשר הזמנים היו דחוקים. בחודשים האחרונים אף דאג לי למלגה מיוחדת, על מנת שאצליח להשלים את עבודתי למרות העיכוב שנגרם בשל שירות מילואים ארוך. תודה לך יוני על רוח עצה וגבורה, רוח דעת וחכמה שיש בך. תודה יוני. שלי שלך הוא.

ברצוני להודות לכל מי שדאג לפרנסתי במשך תקופה זו ואפשר לי להקדיש עצמי למחקר. בראש ובראשונה לבית הספר על שם ג’ק, ג’וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח אשר באוניברסיטה העברית. מלגת הנשיא שקיבלתי מטעם בית הספר היא שאפשרה לי להשלים את המחקר. בניין מנדל היה לי כבית שני ובו מצאתי ארבע אמות של שלוות נפש. תודה מיוחדת לנשות ואנשי הצוות האדמיניסטרטיבי ובמיוחד ללירון ברהום ואביגיל רוזנשטיין על טיפול מעולה בבעיות וקשיים שצצו מידי פעם בפעם. בשנתיים הראשונות של המחקר זכיתי למלגה נדיבה מטעם ‘תוכנית איתם’ מבית פורום קהלת – תודה גדולה על כך. תודה נוספת לקרן הזיכרון לתרבות יהודית על מלגה שניתנה לי בשנת הלימודים 2022–2023. תודה לחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית על מלגת סטנברג להבנה בין דתית שקיבלתי בשנת 2019.

תודה לחוקרים שעמם הייתי בקשר ועזרו לי בשנות המחקר הארוכות. לחברי ועדת הדוקטורט שלי: לפרופ’ משה סלוחובסקי על עצות מחכימות, עזרה בכתיבת מאמרים והצעות מחקר לפוסט־דוקטורט, ועל שפתח לי שערים להבנת ההיסטוריה של הדת באירופה בעת החדשה. לפרופ’ אבישי בר־אשר על מענה מהיר ומפורט לשאלות בנושאים שונים שהפניתי אליו. תודה לפרופ’ פטריק קוך ולפרופ’ וואדים פוטזו על שאפשרו לי לעיין בחומרים שעוסקים ברמד”ו שהוכנו כאשר עבדו תחת הדרכתו של פרופ’ גארב. לפטריק – על רשימות ביבליוגרפיות של כתבי רמד”ו, ולוואדים – על תרגומים מאיטלקית של הספר ‘שבעת ימי האמת’. מחקרי שלי מתבסס על עבודתכם הראשונית. תודה לפרופ’ דניאל אברמס ולפרופ’ יהונתן מאיר על תמיכה ועידוד להתמיד במחקרי ולהוציא פירותיו לאור.

שעות הרבה ביליתי באולם הקריאה על שם גרשם שלום אשר בספריה הלאומית. התמזל מזלי לראות את האולם הראשון ואולם האחרון, אשר כבודו גדול יותר, אך חמימותו פחותה. תמונת האולם הישן נצורה בזיכרוני, וספרניו המסורים – ובראשם צבי לשם –  בליבי. רבי משה דוד ואלי, גיבור עבודה זו, מסביר כי את תיקוני הגאולה שלו יכול היה לבצע אך ורק בבית מדרשו. היה זה עבורו מרחב מוגן ושמור מפני כוחות הקליפה והטומאה שאיימו לדעתו להציף את העולם. בסער ימים אלו, ספריית שלום הייתה לי למרחב מוגן שבין כתליו ניתן היה לכתוב מחקרים ולתקן תיקונים.

תודה לשוחרי תורתו של ר’ משה דוד ואלי מחוץ לאקדמיה. לרב רא”ם הכהן מישיבת עתניאל. שמעו של רמד”ו הגיע אלי לראשונה מפיך לפני למעלה משלוש עשרה שנים. דמות דיוקנך: ספר תורה פתוח לפניך בדרשת ליל השבת ואמרות שפר מפי רמד”ו על לשונך – הם שגירו את סקרנותי לעסוק בתורתו. רצוני הקדמון ביותר לכתוב על רמד”ו התעורר כאשר בעקבות דרשתך הלכתי להתבונן על סדרת כתבי רמד”ו בספריית הישיבה. לנוכח עשרות הכרכים המאיימים באחידותם אמרתי לעצמי: יום יבוא ואלמד בהם ולא יהיו יותר עבורי כספר החתום. תודה לנחום קרלינסקי על שיחות רבות וארוכות בענייני רמד”ו וכתביו, ובמיוחד על שהמציא לי את תרגום כתב היד של ‘שבעת ימי האמת’ בטרם נדפס. תודה ללאורה רומני – מפענחת כתב היד ועורכת המהדורה האיטלקית, ושלומית הנדלסמן – מתרגמת החיבור לעברית.

מן המקובלים למדנו שלימוד בחבורה הוא המפתח להתפתחות ולהתקדמות. אני מודה לחברים מקשיבים שליוו אותי ועודם מלווים אותי לאורך כל הדרך. תודה גדולה לחבורת תקוע המופלאה: לעמרי שרת, לתום פרנס ולקובי פישר. כל אחד מאתכם, ממש כמו חברי חבורת רמח”ל, יש לו דרך מיוחדת משלו בעולמות המחקר והרוח. מאינספור שיחות אל תוך הלילה, ויכוחים סוערים והרפתקאות בישראל, באוקראינה ובקליפורניה זכיתי לגדול. רעיונות אינספור המופיעים בעבודה זו מקורם בשיחות אלו. אני מאחל לכל אחד מכם לסיים את הדוקטורט בקרוב ובהצטיינות יתירה. מלאכי השרת, האר”י וגוריו וחסידי ברסלב מצפים למוצא פיכם. תודה לעוז בלומן היקר על שיחות מעמיקות, על תמיכה ואמון מן הרגע הראשון של היכרותנו. לחברים נפלאים – שלומי עדין, אברהם קולומבוס ויצחק מור. לחבורת ‘זוהר הרקיע’ – על חוויה אינטלקטואלית יוצאת דופן וממסמסת גבולות. תודה שאפשרתם לי ללמוד אתכם. לכל עמיתי, חוקרי הקבלה, מחשבת ישראל ומדע הדתות – תודה על כל מה שלמדתי מכם. תודה ליהונתן הירשברג על שיחות בענייני אנתרופולוגיה ולאלירן ארזי על החומרים בנוגע לאנתרופולוגיה הפוכה.

בשלהי תשפ”ג נפטר סבי – מיכאל ריגלר. סבא, איש חכמה ותבונה ואצילות הרוח, היה מומחה לכתבי יד עבריים ושימש כספרן ראשי באולם קריאה יהדות בספריה הלאומית. כמה קיווה לראות אותי משלים את הדוקטורט ולזכות לבקר בבניין הספרייה החדש. לצערי הוא לא זכה לכך. אבל אני זכיתי להיות נכד קרוב אצל סבא שמתעניין בעבודותיו של נכדו וקורא אותן, ולהיפך. קידמנו זה את עבודתו של זה: האחד בראשית דרכו והשני לאחר שפרש לגמלאות אך המשיך לחקור ולפרסם עד יומו האחרון, על אף מגבלות בריאותיות קשות. למדתי ששמחה על שנתקבל מאמר בכתב עת, ועצב על דחייתו – משותפת היא לדוקטורנט צעיר וחוקר מבוגר שגילו נושק לתשעים. עבודה זו מוקדשת לך סבא.

תודה להוריי שתמכו בי כל הדרך. כבר כמה שנים אתם מחכים לרגע שאסיים את הדוקטורט – והנה זה קורה. תודה לאחים הנפלאים שלי. תמשיכו לשאול אותי מה אני עושה ואני אנסה להסביר בשפת בני אדם…

אחרונות אחרונות וחביבות, תודה לאשתי מיכל על אהבה וחברות של אמת. את לי עוגן במציאות הארצית, אשת שיחה על עניינים שבנשמה ובית לחזור אליו בכל ערב.  חודשים ארוכים השנה נעדרתי מן הבית. נשאת את ביתנו בבטנך ואחר כך טיפלת בה במסירות ובדאגה לאין קץ ואני במילואים. אני מעריך ומוקיר זאת עד בלי די. תודה לך ביתי התינוקת אילה ימימה. נולדת בעיצומם של ימי חושך ואפילה כמו כדי להאיר את לבבינו הכאובים בקרן נוגה של תום ושמחה פשוטה.

תודה לאלוהי אבותיי. ‘קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ’.

יום הולדת 35 ~ גיל אמצע החיים

הערב אחגוג את יום הולדתי השלושים וחמש. עצמותיי רועדות, נפשי מבולבלת ורוחי מסוערה. וכך כך למה? ומה בין יום הולדתי זה ליום הולדתי שעבר, ובין יום הולדתי אשתקד ליום הולדתי שיבוא עליי לטובה בשנה הבאה? אלא שגיל שלושים וחמש הוא גיל אמצע החיים. לפניו מחציתם הראשונה ולאחריו מחציתם השנייה, גם אם אזכה בעזרת ה’ יתברך לשנים רבות יותר. ומניין לנו שגיל שלושים וחמש הוא גיל אמצע החיים? פשוט הוא. אם שלושים וחמש היא מחצית החיים משמע שבעים הוא אורך החיים כולם. כך כתב משורר התהלים: “יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה” (תהלים צ י). אם בגבורות – שמונים שנה, אך ללא גבורות – שבעים שנה הן שנות חיי האדם, ושלושים וחמש שנים הן מחציתן בדיוק. מה עשיתי עד כה בחיי – ומה יהיה על שנותיי הבאות? ההולך אני בדרך הישרה, המתוקנת, הראויה לי ולשורש נשמתי?

ואין זו שאלה של מה בכך. מצינו מי שאבדה לו הדרך בגיל שלוש חמש בדיוק. גדול משוררי איטליה, דנטה אליגריי, פותח את המופלאה ביצירות, “הקומדיה”, באובדן הדרך:

באמצעו של מהלך חיינו
מצאתי עצמי בתוך יער אפל
כי אבדה הדרך הישרה.
 Nel mezzo del cammin di nostra vita
mi ritrovai per una selva oscura
 ché la diritta via era smarrita.

אמצע מהלך החיים אימתי הוא – הווי אומר בגיל שלושים וחמש. אז מצא עצמו דנטה אובד, הרחק מדרך הישר, עמוק בתוך יער אופל וצלמוות “אַכְזָר, נֻקְשֶׁה וּפֶרֶא”. אז תקפוהו האריה, הנמר והזאבה הרעה והפילו עליו אימת המוות: “דַּי בַּזִּכָּרוֹן לְעוֹרֵר בִּי חִיל וּפַחַד; כֹּה מַר עַד כִּי בְּדֹחַק הַמָּוֶת מַר מִמֶּנּוּ”. אין זה “וורט”. פרשני הקומדיה טוענים על סמך מקורות שונים כי סיפור הקומדיה “התרחש” במהלך “השבוע הקדוש” הנוצרי (השבוע האחרון של תענית הארבעים\הלנט\Quadragesima – השבוע האחרון לפני חג הפסחא\ Easter) של שנת 1300 – השנה בה היה דנטה בן שלושים וחמש. אז, בגיל אמצע החיים – סטה מן הדרך. אז ירד אל מדורי התופת ומשם עלה ליטהר בפורגטוריו הוא כור המצרף, ומשם נסק, בסיוע הנשר, אל העדן, אל הוורד השמיימי. גיל אמצע החיים הוא הגיל בו עלול אדם לסטות ממסילת הישרים אל סבך יער אופל. אוי אוי אוי. אוי ואבוי לה לנפש כי “לָה דִּירִיטָה וִיָה אֵרָה סְמָרִיטָה”. אוי לנפשי שכן: “מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר סָטִיתִי”.

*

ולא על דנטה לבדו אנו סמוכים ולא עליו בלבד אנו נשענים. שהרי דנטה עצמו חזר ופירש את מזמורי התהלים ופרקי התנ”ך. מהם למד גיל אמצע החיים מהו ומהם למד סכנותיו. ובאמת, כבר קדמו המלך חזקיהו. שכששורר שירו ברפאותו מחוליו, שח משרעפי מחשבותיו עת שכב על ערש דווי. וכך אמר:

מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֲלֹתוֹ וַיְחִי מֵחָלְיוֹ.

אֲנִי אָמַרְתִּי בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי.

אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה יָהּ יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל.

                                                                                                      (ישעיהו לח, ט­­–יא)

“בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה” – זוהי מחצית החיים. ועל כך בכה והתאונן חזקיהו פן לא יראה יה בארץ החיים. פן לא יראה עוד אדם עם יושבי חדל, פן יתר שנותיו יכלו בשערי שאול. ואף דוד המלך התפלל על כך באמרו (תהלים קב, כה): “אֹמַר אֵלִי אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ”. “בַּחֲצִי יָמָי” – זהו גיל אמצע החיים. וכן פירש ראב”ע: “זה יאמר כל אחד מן החסידים הבחורים, כי ידוע כי הגוף שהוא מן העפר הוא כלי לנשמה העליונה… ובהפרדה מעל הגוף תשוב למקומה… וזה טעם אַל תַּעֲלֵנִי”. לעומת זאת, על הרשעים נאמר (תהלים נה, כד): ‘וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ”. הם, הרשעים – לא יחצו ימיהם, אך אני, הצדיק – אנא! אל תעליני בחצי ימי!

*

אף על פי כן ולמרות הכל, יש דורשין מיתה בגיל צעיר לשבח. יש שנסתלקו בגיל צעיר: חלקם מוזיקאים, חלקם אמנים, חלקם מקובלים. אך ראש וראשון ואב טיפוס להם הוא ישוע הנוצרי – אשר מת בצעירו, במחצית ימיו כמעט. על זאת מלמדנו דנטה אליגריי דברים מסמרי נפש בספרו “משתה” – Il Convito (מה חבל שלא תורגם לעברית!). בספר זה משמעות גיל אמצע החיים נתבארה באר היטב. לפי דבריו, חיי אדם מתחלקים לארבע תקופות: נערות (עד גיל 25), בגרות (25­–45), זקנה (45­–70), זקנה מאוחרת (70 והלאה). למהלך החיים צורת קשת אשר שיאה, הנקודה הגבוהה ביותר ­– מקבילה כמובן לאמצעיתם. ואמנם:

 קשה להגדיר היכן היא נקודת השיא של קשת זו… אך ברוב המקרים אני מאמין שהיא חלה בין השנה השלושים לשנה הארבעים, ואני מאמין כי בין אלו שטבעם שלם היא חלה בשנה השלושים וחמש.

(משתה, פרקים 23–24).

כמו מהלכה היומי של השמש, לאחר גיל שיא החיים, מרכז הקשת – מתחילה תקופת שקיעה ודעיכה. משום כך, מסביר דנטה, ישוע נצלב דווקא בטרם חצה את סף אמצע החיים. מיתתו צעיר אינה לגנאי אלא לשבח, משום ש”אין זה מן הראוי שהאלוהות תיכנס בירידה שכזו” (שם). מיתה בגיל צעיר היא אפוא גורלו של בן האלוהים עצמו! לא משום חטאיו אלא משום קדושתו. אין לו לבן האלוהים להזדקן ולקמול. ראוי הוא למות בהיותו במלוא כוחותיו, בעצם חיי חיותו.

*

בקיצור: לפי דנטה לגיל שלושים וחמש שתי משמעויות הנובעות זו מזו. האחת קשורה במצב שיא החיים והשנייה, הנובעת ממנה, קשורה במשיחיות: ישוע מת בטרם חצה את גיל מחצית ימיו ­–  דבר המעיד על אלוהיותו. דנטה עצמו מצא עצמו באפלת היער בגיל שלושים וחמש. חשכת היער הוליכתו אל שערי השאול, אשר ממנו נחלץ לבסוף ועלה אל השמיים. עלייה השמיימה וזכייתו בעדן היא תמונת הראי של האובדן והתעייה המאפיינים את גיל אמצע החיים. בעקבות ישוע זכה דנטה לבסוף לגאולה, חרף היותו מצוי על שערי שאול.

*

ואף רבי משה דוד ואלי, המופלא שבמקובלים, החשיב את גיל אמצע החיים לגיל שיש בו סכנה ותקווה בעת ובעונה אחת. גיל אמצע החיים המקובל במסורת היהודית (והמוסלמית) הוא דווקא ארבעים שנה. אך רמד”ו הלך דווקא בעקבות המסורת הלטינית־נוצרית ומציין את גיל שלושים וחמש. לפי דבריו, תהליך ההתבגרות והגדילה של האדם מתחלק לשלושה מצבים: עיבור יניקה וגדלות. היות וזמן החיים הקצוב לאדם הוא שבעים שנה, נקודת השיא היא בשנתו השלושים וחמש. לאחר מכן ישקע בחזרה למדרגות יניקה ועיבור:

עת הצהרים בחצי ימיו, כשהוא בן ל”ה שנים, שהוא סוד הגדלות הגמור, וכבר עברו עליו עיבור ויניקה עד הגיעו אל הגדלות של חצי ימיו. ומן ל”ה עד נ”ב שנים חוזר לבחינת היניקה, ומנ”ב עד שבעים לבחינת העיבור ושוקע לגמרי.

ממקורות אחדים משמע כי אף לדידו לגיל אמצע החיים משמעות משיחית. צליחת גיל זה היא מבחן המלמד על טיבו של המשיח הגואל: אם מת, כמו ישוע, המן ורשעים אחרים, סופו מעיד על ראשיתו הטמאה. אך אם חי, הדבר מעיד על אמיתות בשורתו המשיחית. לפיכך ‘”דוד המלך שאין כערכו התחנן אל אלוהים שלא ישליך אותו מן העולם במחצית מהלך חייו: “אלקים אל תעלני בחי ימי”‘. לפי מקור אחר, הנראה כפראפרזה פולמוסית על דברי דנטה, דוד המלך ובעקבותיו הצדיק המשיחי לא מתים ברגע קריטי זה אלא ממשיכים לחיות בעוצמה ממנו והלאה:

וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ’… ‘לא יחצו ימיהם’… הטעם הוא לפי שדוד המלך גם הוא היה בכלל “אנשי דמים” כי שפך דמים הרבה, ואולי היה מתירא על העונש הנזכר של אנשי דמים שלא ייחצו ימיהם. אלא שהיה בוטח על מלחמותיו שהיו לשם שמים… וזהו ענין אמרו “ואני אבטח בך” מאחר שעשיתי לשמך. ועוד, לפי שהרשעים הללו נדחים ונשברים בחצי דרכם, והצדיק המוכתר אדרבא שהוא עולה ונשגב בעת מפלתם ומתעודד עד המקום העליון אשר שם הבטחון הגמור.

גיל שלושים וחמש הוא אפוא, לדעת דנטה ולדעת רמד”ו כאחד, רגע שיא החיים שיש בו פוטנציאל משיחי. לפי דנטה המשיחיות כרוכה במוות. זוהי תפיסה נוצרית מובהקת הקשורה במותו של ישוע בגיל צעיר. אך לפי רמד”ו – המשיחיות קשורה בחיים. לדעתו מוות בגיל צעיר הוא מאפיין של מפלת הרשעים בשיא כוחם. ‘זה סוד שנצלב המסית בחצי ימיו – בסוד “בחצי ימיו יעזבנו”‘. כזה היה גם גורלם של המן, אלכסנדר מוקדון ואחרים. לעומת זאת, המלך חזקיהו, דוד ו”הצדיק המוכתר” זכו כולם לחצות את סף מחצית החיים ולהמשיך לחיות. חציית סף מחצית החיים מעידה על טהרתם וקדושתם. המשיחים היהודים מגיעים לגיל זקנה.

*

כצפוי, הדיון בגיל שלושים וחמש, איננו תיאורטי בלבד עבור רמד”ו. מקורות שונים מורים כי רמד”ו עצמו היה שרוי במשבר אישיות סמוך לגיל זה. אז חש סכנה גדולה לגורלו הפיזי והרוחני. התגברותו על המשבר הובנה על ידו כרגע משיחי המעיד על משיחיותו שלו. רמד”ו נולד בשנת תנ”ו (1696). על כן שיא ‘קשת החיים’ שלו הייתה בשנים ת”צ–תצ”א (1730-1731), סמוך לשנתו השלושים וחמש. ואכן חווה אז משבר נפשי עמוק, בפחדו פן לא תעמוד לו זכותו. (בקטע הבא הוא מתייחס לעצמו בשם ‘המברר’, כלומר – הצדיק המשיחי, מברר הניצוצות):

‘”כַּמָּה יְמֵי עַבְדֶּךָ” (תהלים קיט, פד)… ויש להקשות אל יאמר המלך כן, שאולי הרבה מספר ימי חייו… דבריו אלה הם רוח אמרי נואש… שחרוצים ימיו לשבעים שנה שניתנו לו משנותיו של אדם הראשון, כי היה ראוי להיות נפל… והנה כאן בשנת ד”ל של המברר (שנת 1728; כאשר היה בן שלושים וארבע) “ותהי לדל תקוה וכל עולה קפצה פיה” (ע”פ איוב ה טז), ובבא שנת התמי”ם (ת”צ – 1730) עליה נאמר תמי”ם תהיה עם ה’ אלקיך’.

ובכן, בשנת השלושים וארבע שלו חשש רמד”ו פן יקרהו כמקרה הרשעים. בהסתמך על תהילות דוד המלך, התפלל על מניין שנותיו. ואמנם נענה מן השמיים: בשנת הד”ל (34) ניתנה לדל תקווה וזכה והגיע לשנת ה’תמי”ם’. גם עבור רמד”ו גיל שלושים וחמש היה רגע של משבר וסכנה. הוא פחד פן ימות וישקע, ברוחני ובגשמי. פן יקרהו כגורל הרשעים. פן לא ימצא ראוי. פן שליחותו המשיחית תתגלה כמשיחיות של שקר. לגודל שמחתו – בתפילותיו ובתחינותיו זכה וחצה סף זה. הוכח כי ראוי הוא לשליחותו – שליחות הצדיק המשיחי. כי מאמציו לא לשוא הם. כי שלם היה עם אלוהיו.

*

גיל שלושים וחמש הוא אפוא גיל שיש עמו סכנה ועל כן עצמותיי רועדות, נפשי מבולבלת ורוחי מסוערה. היהיה גורלי כגורל הרשעים הנופלים במחצית ימיהם? האם על מנת לחצות את סף מחצית החיים, לצאת מן היער האפל ולשוב אל הדרך הישרה יש לרדת תחילה אל מדורי התופת? האם יש תקווה לד”ל?

*

מצד שני, האם בכלל ראוי לעסוק בשאלות פרטיות אלו כרגע? שני אחיי יוצאים שוב למילואים בעוד יומיים. כך גם כמה מחבריי וכנראה הגדוד כולו. יערות עשנים. עולם בוער. ואני? יושב אני נינוח בסוף מערב. אינני יודע אם כשרה העת להרהורים מעין אלו. יום הולדתי חל תמיד סמוך לימי העצמאות והזיכרון – וכמדומני שלא לחינם. יש סיבה ותכלית לכך. אהרהר עוד ואשיב דבר.