אנו מצויים בימים נוראים. נוראי הוד, נוראי שמחה ונוראי צער. אני מביא כאן דרשה שנשאתי ביום העצמאות תשפ”ג – אשר, כך אני מקווה – יש בה כדי לטעת בלבנו תקווה.
מכובדיי, חברות וחברים יקרים.
אנו עומדים ברגעים קדושים. אלו רגעים המרטיטים את הלב כל שנה מחדש – בכאב שבהם ובשמחה הגנוזה בהם, בזיכרון העבר ובתקוות העתיד. אלו רגעים שבהם עיצבון וששון שזורים זה בזה מבלי הפרד. ברגעים אלו של התקדש יום חג עצמאותנו ומסתיים יום הזיכרון עם כל הכאב שבו, עדיף פשוט לשתוק. לשתוק מפני שאת רחשי הלב לא יוכלו מילים להביע.
ובכל זאת, עלינו לגייס מילים. לחלץ מתהום הנפש משהו שיהיה בו כדי להוציא לאור עולם את שהלב יודע.
ובכן, ברצוני לדבר כמה דקות על ההמנון הלאומי שלנו – התקווה. כולכם וודאי מכירים אותו בעל פה. אך האם עיינתם לאחרונה במילותיו? אני לא עשיתי זאת מעולם עד השנה, וכמו כל דבר טוב הגעתי לכך לגמרי במקרה. באמת מבחינה פואטית ותחבירית ‘התקווה’ הוא שיר בינוני למדי. יושבים כאן בקהל אנשים שבוודאות יכולים היו לחבר המנון לאומי מוצלח יותר: עשוי לתפארת המליצה, במשקל מדויק ובחרוזים קולעים. אך בכל אופן, זהו ההמנון, ובוא נעסוק כעת.
תחילה נדבר על שמו של – ‘התקווה’.
מהי תקווה? לפי הפירוש הראשון והפשוט תקווה היא ציפייה לשכר כלשהו, אמונה בעזרה שתגיע, הסתמכות והישענות על כוח חיצוני שיבוא ויושיע. אך בעברית יש למילה ‘תקווה’ משמעות נוספת: קו, חוט או חבל. אנו מכירים את הביטוי ‘קצה חוט’ המקביל כמעט לחלוטין לרעיון התקווה. מצינו בתנ”ך משמעות זו בסיפור כיבוש העיר יריחו. שני המרגלים ששלח יהושע מן השיטים התאכסנו ללון אצל רחב. בטרם יצאו מביתה בקשו ממנה לתלות בחלון ביתה אשר בקיר החומה ‘תקוות חוט שני’ – פיסת חוט אדום. חוט זה סימן את ביתה של רחב, וכך כאשר הגיעו צבאות ישראל וכבשו את יריחו, הצילו את רחב ואת בית אביה. חוט התקווה הוא חוט ההצלה. ואמנם הקשר בין ‘תקווה’ כהישענות על כוח או ציפייה לעזרה וישועה, לבין המשמעות של ‘חוט’ היא כמעט מובנת מאליה: חוט התקווה הוא מסמן הדרך וגם זה שמסוגל להוציא אדם מתוך בור. קרן אור הישועה כמוה כחוט שני הנזרק אל מעמקי הבור האפל העמוק. תקווה היא חבל הצלה. וכדברי ר’ המקובל ר’ אברהם מימין שאנו שרים בסעודה שלישית: ‘נֵצַח יִשְׁרָאֵל מִצָּרוֹתֵינוּ גְאָלֵנוּ, וּמִבּוֹר גָּלוּת דְּלֵנוּ וְהַעֲלֵנוּ’.
הלאה – התקווה קשורה גם בהיחלצות מן המבוכה והמבוך. לפי המיתוס היווני, מינוס, מלך האי כרתים, ציווה לבנות באי מבוך מסובך ומפותל שלא ניתן להיחלץ ממנו. במרכז המבוך השתכנה מפלצת בשם ‘מינוטאור’ – שגופה גוף אדם וראשה ראש שור. פעם בשנה השליך המלך מינוס למבוך כמנחה למינוטאור תשעה גברים צעירים מן העיר אתונה שאותה כבש מינוס במלחמה. שנה אחת, אחד הגברים שהובאו מאתונה כמנחה למינוטאור היה תזאוס – עלם יפה תואר ורב תבונה. תזאוס שבה את ליבה של אריאדנה – בתו של מינוס. אריאדנה החליטה להציל את תזאוס. ולכן, לפני שנזרק למבוך, ציידה אותו אריאדנה בפקעת של חוטים. תזאוס קשר את החוט לפתח המבוך והחל ללכת לתוכו. בכל פעם שפנה בפניה כלשהי בתוך המבוך משך את החוט אחריו. הוא הגיע למרכז המבוך, הרג את המינוטאור, ולאחר מכן עקב בחזרה אחרי החוט והצליח להימלט מן המבוך.
בכוחה של תקוות-החוט, של חוט-התקווה לעזור לנו להיחלץ מבלבולי המבוך וטעויותיו. האדם הפוסע בתוך המבוך איננו רואה מה עומד מעבר לפינה. תקוותו היא בחוט. אליו יישא את עיניו ובו ייתן משענו. בזכות תקוות החוט יצליח להיחלץ מן המבוך, מבור הגלות. וכדברי הרמח”ל: “קַוֵּה אֶל־ה’, חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל־ה'” – הקיווי הוא לשון תקווה. לשון ציפיה וישועה”. זוהי תקווה, ובכך הבנו את שם ההמנון הלאומי.
ומה בדבר התוכן שלו?
השיר אומר ש’עוד לא אבדה’ תקוותנו ‘כל עוד’ קורה משהו. ובכן מהו?
התשובה:
כֹּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח, קָדִימָה,
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה.
ובכן, התקווה לא אבדה לנו והאמונה והציפיה לצאת מסיבוכי המבוך לא נגמרת כל עוד מה?
כל עוד ‘נפש יהודי הומיה’ ו’עין לציון צופיה’. מהי נפש הומיה?
בתנ”ך המילה הומיה פירושה קודם כל רעש: ישעיהו כותב כי “תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה קִרְיָה עַלִּיזָה”. ופירושה הוא גם חוסר שקט פנימי – התרחשות פנימית של געגוע וכאב. וכדברי הרעיה לדודה בשיר השירים: ”דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו’. וכך נאמר גם על רחל המבכה על בניה: ‘הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ’. אם כן, כל עוד בקרבנו ‘נפש יהודית הומיה’ – לא אבדה התקווה. מתכונתה הטבעית של הנפש היהודית היא שאיננה שוקטת. תמיד יש בה כאב, תמיד יש בה געגוע.
ומה עוד? יש עוד תנאי. לא רק נפש הומייה, געגוע וחוסר שקט פנימי דורשת ה’תקווה’ שלנו. ההמנון דורש גם עין. עין צופיה. המילים ‘לְצַפּוֹת’ ו’לִצְפּוֹת’ כמעט זהות במשמעותן. עין זו צופה: ‘לְפַאֲתֵי מִזְרָח, קָדִימָה’. ברור כי הכותב חושב על ארץ ישראל הנמצאת ממזרח למקום מושבו באירופה – ‘קדימה’ פירושו מזרחה בעברית. ובכל זאת, המילה ‘קדימה’ גונזת גם משמעות של התקדמות, של ציפייה להמשכיות.
העין צופה ל’ציון’. ציון הוא שמה של ארץ ישראל ושמה של ירושלים. אך ברצוני להציע פירוש נוסף, המתאים גם למצב כיום בו בחסדי השם זכינו להיות כאן בארץ ציון וירושלים. למעשהמשמעות המילה ‘ציון’ איננו לגמרי ברור (בדקתי אפילו באנציקלופדיה המקראית…), אך יש מפרשים אותו מלשון ‘ציה’ – יובש וצימאון. ציה, צמא, מדבר צחיח היא ציון. ירושלים, עיר ציון, היא עיר על שפת המדבר. מקום החיים, מקום היישוב האחרון לפני ארץ צייה וצלמוות. הציפיה לציון היא אפוא הציפיה אל השממה. השממה היא שממת המדבר, ואפשר לומר – המבט אל עבר כל מקום שהוא מדבר. העין הצופה לציון היא עין שצופה ומביטה אל השממה. את השממה הזאת רוצה העין להפוך לירושלים: ארץ ציון – וירושלים. אני מפרש: ארץ שהפכה להיות ירושלים לאחר שהייתה קודם לכן ‘ציון’. ‘ציון’ שהפכה ל’ירושלים’. עיר השלום, עיר הנצח. וכשם ש’ציון’ הפכה לירושלים, כך יש להפוך עוד ציות ושממות רבות ל’ירושלים’: במובן הפיזי ממש ובמובן הרוחני והחברתי של העניין.
אם כן:
רק בתנאי שיתקיימו התנאים הבאים: רק כל עוד –
בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי תהיה הוֹמִיָּה,
וגם ש:
עַיִן צוֹפִיָּה לְצִיּוֹן
לְפַאֲתֵי מִזְרָח, קָדִימָה,
רק אם אלו יתקיימו אז לא אבדה תקוותנו “לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ”. אילו לרגע אחד הנפש היהודית שבנו תפסיק להמות או שנפסיק לצפות לציון ולירושלים – אזי הכל יחדל מלהיות. אז, חס ושלום, יתקיימו דברי יחזקאל הנביא על העצמות היבשות: “אָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ נִגְזַ֥רְנוּ לָֽנוּ”. אבל זה רק בתנאי שהפסקנו לצפות ולהמות. אך כל זמן שיש בנו נפש הומיה ועין צופיה – אז יש גם חוט-של-תקווה. עוד לא אבדה תקוותנו.
ברגעים קדושים אלו אנו מרגישים בכל גופנו ונפשנו כיצד חוט התקווה, ורק הוא, הוא זה שמאפשר ל’עצבונה’ של ארצנו ומדינתנו, להתחבר שתי וערב אל ‘ששונה’ – ובכך להפוך לבגד הָדוּר אחד. אני מאחל שנפשנו תמשיך להמות, שעינינו תמשכנה ‘לְצַפּוֹת’ ו’לִצְפּוֹת’ . שלא נשקוט על השמרים, כל אחד במקומו וכולנו כעם אחד. שלא תאבד התקווה. שעוד ועוד ‘ציות’ יהפכו, במהרה בימינו ל’ירושלים’.
אמן.