תיאולוגיה של ‘כבוד הדדי’
או: האם יהודים מסוגלים לכבד מאמינים הינדואיסטיים?
תקציר
המונותאיזם היהודי לכאורה איננו מסוגל לכבד דתות פוליתאיסטיות. זהו מצב בעייתי במציאות גלובלית שבה נוכחות גוברת והולכת של הינדים, בודהיסטים או תרבויות ילידיות שונות. פרדוקסלית, דווקא ההוגים שהכי מנסים לקרב בין יהודים ללא יהודים כמו הרמב”ם או הרמן כהן, מנסחים אמונה שאין בה מקום של כבוד למאמינים לא מונותאיסטים. מאמר זה מבקש להצביע על פתרון: במקום להחזיק במונותאיזם במובנו המקובל, או ב’מונותאיזם פילוסופי’, ראוי לאמץ עמדה יהודית אותנטית לא פחות שאני מכנה עמדה מיתית־הרמונית. לפי עמדה זו, שיש לה מקורות בספרות המיסטיקה היהודית – אלוהי אומות העולם הם מעין מלאכים, שמשים ושליחים לגיטימיים של האל האחד. ליהודים חובה לעבוד את אלוהי ישראל, אך ללא יהודים מותר לעבוד את אלוהיהם. על סמך עמדה זו ניתן לייסד יחסים של כבוד הדדי בין יהודים להינדים או מאמיני דתות פוליתאיסטיות אחרות.
ראשי פרקים
הבעיה: אמונת ישראל האקסלוסיבית איננה מסוגלת לכבד מאמינים פוליתאיסטים – זהו מצב לא נוח בעולם גלובלי – שתי תפיסות של אמונת ישראל – א. מונותאיזם ומונותאיזם פילוסופי – ב. תפיסה מיתית־הרמונית – נקודת העיוורון של המונותאיזם הפילוסופי: עמדה אירופוצנטרית מדירה – אימוץ התפיסה המיתית כרוכה בכבוד כלפי אמונות ‘עממיות’ יהודיות – מ’סובלנות דתית’ ל’כבוד הדדי’: העמדה המיתית יוצרת סימטריה בין דת ישראל לדתות פוליתאיסטיות
***
חג הסוכות הוא הזדמנות טובה לבחון את יחסה של דת ישראל לדתות אומות העולם. זיקה זו נזכרת כבר במקרא. בהפטרת חג ראשון של סוכות אנו קוראים כי מצווה על הגויים לעלות מידי שנה ‘לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת’ (זכריה יד, טז). הגוי אשר לא יעלה – ‘לֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם’ (שם, יז). התלמוד מחזק קשר זה. לדברי רבי אלעזר במסכת סוכה, דף נה ע”ב, שבעים פרי החג מוקרבים כנגד שבעים אומות העולם. לפי המקובל במערכת הקורבנות, פרים הם קרבן חטאת. משמע מכך כי כוונת הגמרא: בחג הסוכות היהודים מקריבים קורבנות כפרה עבור כל באי עולם.
ברצוני לעסוק כאן בתיאולוגיה. יחס אנושי כלפי כל בני אדם, המעוגן בהלכה, הוא בעיני מובן מאליו ואין צורך להרחיב בו. יהודים הסבורים שלגוים לא מגיע יחס אנושי טועים בעיני טעות מרה ודבריהם מנוגדים למהותה של דת ישראל. השאלה שברצוני לשאול היא אפוא כדלהלן: האם אמונת ישראל מסוגלת להכיר בכך שישנן אמונות בלתי יהודיות, ולראותן כאמונות לגיטימיות? השאלה מכוונת במיוחד כלפי דתות פוליתאיסטיות, היינו דתות שמכירות במספר רב של אלים ודוחות את רעיון האל האחד; שמאמיניהן סוגדים לפסלים וצלמים שונים; ובמקדשיהן נערכים פולחנים הכוללים השתחוויה והענקת מנחות לאלים המיוצגים בפסלים או בתמונות. במילים אחרות: דתות ‘עבודה זרה’. אחדד את השאלה: האם במסגרת האמונה היהודית ניתן להתייחס לדתות לא מונותאיסטיות כאפשרויות לגיטימיות? אין הכוונה כאן לשאלה הלכתית אלא לשאלה תיאולוגית עקרונית: האם תפיסה כזאת היא בכלל אפשרית? באופן מיוחד אני מכוון לדתות הודו, אך הדברים אמורים ביחס לכל דת אחרת שנופלת תחת קטגוריה זו.
לכאורה התשובה שלילית. הדת היהודית מיוסדת על רעיון דחיית עבודה זרה. פוליתאיזם איננו לגיטימי בשום צורה שלו. בהמשך אטען אחרת, וכאן אעיר על הקושי בתפיסה כזאת: כיהודים שחיים בעידן גלובלי, בני דתות פוליתאיסטיות הם חלק מן הנוף שלנו. מדינת ישראל עומדת בקשרים כלכליים וביטחוניים מתחזקים והולכים עם הודו. ישראלים רבים וביניהם דתיים רבים נוסעים להודו באופן קבוע. האם הינדואיזם ובודהיזם הן פשוט מחוץ לתחום – דתות בלתי לגיטימיות מנקודת מבט יהודית? (אגב, היקום הבודהיסטי מלא אלים מסוגים שונים; העובדה שאין בו אל בורא יודע־כל רק מחזקת את נבדלותו מן האמונה היהודית). האם כך היינו רוצים שיתייחסו ליהודים? ואין כאן סימטריה. להינדים אין בעיה מהותית עם היהדות. דתות פוליתאיסטיות הן מטבען פלורליסטיות ומוכנות לקבל אמונות באלים שונים. הינדים מסוגלים להפגין כבוד אמיתי כלפי אמונת ישראל. האם אין באפשרותנו להשיב להם יחס מכבד באותה המידה? אם זה אכן המצב – מדובר בליקוי חריף בתיאולוגיה היהודית, לִקּוּי שצריך למצוא לו פתרון.
אקדים ואומר כי בדיונים הרבים בנוגע ליחסה של דת ישראל לדתות הגויים, יש שמחלקים בין ‘דתות הגויים’ ל’אומות העולם’, או ‘הגויים עצמם’. בעיני זוהי חלוקה בלתי מתקבלת על הדעת: דתו של אדם היא חלק מזהותו. כיצד ירגיש יהודי אילו יקבלו אותו רק כבן העם היהודי, אך דתו תיחשב ככפירה שיש לגנותה. היתכן כי היהדות מסוגלת לקבל כלגיטימיים אך ורק גויים ‘חילונים’, כלומר מדוללי תרבות וחסרי דת? עמדה כזאת היא ללא ספק מאוד לא מכילה. בתור יהודי הייתי מעדיף שכבר ידחו אותי הן כיהודי מצד הלאום והן מצד הדת. גישה כזאת לפחות איננה מעמידת פנים.
בדברים הבאים ברצוני לסקור שתי תפיסות של מהות אמונת ישראל. אבקר את הראשונה ואציג את לקויותיה המודעות והבלתי מודעות. את השנייה, שאיננה פחות אותנטית בעיני, אציע כאלטרנטיבה. דבריי עשויים להיות קשים לעיכול עבור אחדים, אך אני מאמין שיש בהם פוטנציאל של שחרור אמונת ישראל ממגבלות בנות מאות שנים, העומדות בעוכרינו דווקא ובמיוחד בעידן הגלובלי והפוסט־קולוניאלי שבו אנו חיים.
העמדה המונותיאיסטית
אמונת ישראל מניחה לכאורה שאין בקוסמוס אלא כוח עליון אחד – הקב”ה. שאר הכוחות המכונים ‘אלים’ הם הבל וריק, פשוטו כמשמעו. ככזו, אמונה ישראל היא עמדה מדעית־אונטולוגית שמניחה דבר מה על אודות היש: במציאות ישנו רק כוח אחד, רוחני, עליון, וכמסקנה מכך – אין בו שום דבר אחר. ביטוי לעמדה זו ניתן למצוא לדוגמה בישעיהו מה, יח–כב:
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד. יט לֹא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי בִּמְקוֹם אֶרֶץ חֹשֶׁךְ לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי אֲנִי יְהוָה דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים. כ הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הִתְנַגְּשׁוּ יַחְדָּו פְּלִיטֵי הַגּוֹיִם לֹא יָדְעוּ הַנֹּשְׂאִים אֶת עֵץ פִּסְלָם וּמִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ. כא הַגִּידוּ וְהַגִּישׁוּ אַף יִוָּעֲצוּ יַחְדָּו מִי הִשְׁמִיעַ זֹאת מִקֶּדֶם מֵאָז הִגִּידָהּ הֲלוֹא אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי. כב פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד.
לפי ישעיהו, אין אל מבלעדי ה’. פליטי הגויים מוזמנים לבוא לחסות בצלו של ה’, מפני שאלילים ופסיליהם הם הבל, תוהו ורעות רוח, פשוט שקר מוחלט. ביטוי שגור של עמדה זו מצוי בתפילת ‘עלינו לשבח’:
עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, וְגוֹרָלֵנוּ כְּכָל-הֲמוֹנָם, שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ, וַאֲנַחְנוּ מִשְׁתַּחֲוִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
שוב, אלוהי ישראל הוא האל היחיד שקיים במציאות. אלוהי האומות – אין בהם ממש: הבל וריק, אלים שלא מסוגלים למאומה. עד כאן תפיסה זו בגרסתה המסורתית. אין צורך להרחיב בה. פשוט שאין בתמונת עולמה מקום לאיזה דת בלתי מונותיאסטית אשר תהיה, באשר כל ‘אלוהי העמים’ כולם פשוט אינם בנמצא. דתות הגויים הם שקר גמור ומגוחך.
לעמדה זו גרסה משוכללת יותר שאכנה ‘מונותאיזם פילוסופי’ או ‘מונותאיזם צרוף’. זוהי עמדת הפילוסופים היהודים, מימי הביניים ועד העת החדשה. בעלי עמדה זו מפתחים את העמדה המונותאיסטית המקראית או המצויה במקורות חז”ל וכדומה ומאששים אותה מבחינה רציונלית. לפי הרמב”ם בהלכות עבודת כוכבים (א, א) – מקור האמונה באלים שונים הוא בטעות טראגית:
בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו.
בהתאם לכך, לאורך פרקים רבים ב’הלכות יסודי התורה’ וב’מורה הנבוכים’, מתאר הרמב”ם את האל באופן פילוסופי ורציונאלי על סמך המדע האריסטוטלי המקובל בימי הביניים. האל הרמבמיסט”י הוא ישות מופשטת ובלתי גשמית, הסיבה הראשונה והכוח המניע את העולם. הוא אחד שאין כייחודו והיחיד שראוי להיעבד: ‘אלוה זה אחד הוא אינו לא שניים ולא יתר על שניים, אלא אחד, שאין כייחודו’ (הלכות יסודי התורה, א). עולם הטבע מרוקן איפה מישויות ומכוחות. לדעת הרמב”ם אפילו קיומם של מלאכים או סיפורי ניסים מהווים אתגר ליחידותו ונבדלותו של האל. קל וחומר ישויות אלוהיות מסוגים שונים. האל הפילוסופי הוא היחיד שקיים מבחינה אונטולוגית וקיומו והסגידה לו צריכים להיות מסקנתם של כל ברי הדעת. על כן, עובדי אלוהים אחרים סוגדים להבל וריק. ‘עבודה זרה’ היא שקר.
למונותאיזם הרציונאלי גלגול מודרני. מייצגו המובהק הוא הפילוסוף היהודי־גרמני הרמן כהן. בספרו ‘דת התבונה ממקורות היהדות’, מבקש כהן לנסח קווי מתאר של מונותיאיזם תבוני, ברוח הפילוסופיה הגרמנית המודרנית (באופן ספציפי הוא נסמך על קאנט). בהציגו את ה’מונותיאזם הצרוף’, כהן מפרק את האבחנות בין יהודים לגויים, וחוגג את הקריאה לאהבת הגר והריע שחוזרת עשרות פעמים בתורה. ברם, למרות ניסיונו הכן לקרב בין יהודים ללא יהודים – תפיסתו התיאולוגית חוסמת כל תיאולוגיה או קוסמולוגיה שאיננה מונותאיסטית לשיטתו – כלומר שיש בה רכיבים מיתיים. הרמן כהן מסוגל לאהוב גויים, אך לא לכבד את דתותיהם, החורגות מן המונותאיזם הצרוף. ומאחר שעבורו מלחמת המונותאיזם במיתוס היא גם מלחמת התבונה והאתיקה בברבריות – כל חריגה ממנה היא לא רק חטא תיאולוגי אלא גם בעיה מוסרית. לשון אחר: עבור הרמן כהן, ראציונליות טהורה ומונותאיזם צרוף הולכים יד ביד ומכוננים דת מוסר תבונית. כתוצאה מכך, כהן איננו מסוגל לכבד באמת דתות פוליתאיסטיות ולא יהודים מיסטיים. בעיניו, אלו גם אלו בודים מלבם אלילים וכוחות ועובדים להבל וריק, ואף גרוע מכך: דרכם מובילה בהכרח להתנהגות בלתי מוסרית. וכמובן, מה שנכון לגבי הרמן כהן, נכון לגבי הוגים יהודיים מודרניים נוספים, ובכללם עמנואל לווינס המבקש לעצב את היהדות מחדש כ’דת של מבוגרים’. ההגות היהודית המודרנית הפילוסופית, דוחה תפיסות מיתיות ומיסטיות על מנת ליישב את מסורת ההתגלות עם התבונה ולקרב בין גויים ליהודים. דא עקא, באופן בלתי מודע, תפיסת עולמם של הוגיה, התואמת לתפיסותיהם של תיאולוגים נוצרים בני הזמן מוחקת מעולמה – ולכן בלתי מסוגלת לכבד – מסורות תרבותיות פוליתיאיסטיות. ניתן לכנות זאת: פילוסופיה יהודית אירופוצנטרית.
העמדה המיתית־הרמוניסטית
לפי גישה זו אין עניינה של דת ישראל הצהרה אונטולוגית אלא מחויבות לפולחן בלעדי של אלוהי ישראל. אלוהי ישראל כרת ברית עם עמו, ולכן עם ישראל מחויב לעבוד רק אותו. כל עבודה אחרת היא ‘עבודה זרה’. תפיסה זו, המפותחת בספרות הקבלה – מניחה במוצהר כי מלבד האל, ישנם במציאות כוחות אלוהיים רבים ושונים, שהחוקרים מכנים ‘אלוהויות משניות’ (Lesser deities בלע”ז). כך המקובל ר’ מנחם ריקאנטי בפירושו לבראשית י, ה:
בדור הפלגה נתן לכל אומה חלקה מן הארץ ושר אחד למעלה עליה, ובין כולם שבעים, והם שבעים ענפים מן האילן העליון, שבעים שרים הסובבים כסא הכבוד, והם הנקראים בשיר השירים ‘השומרים הסובבים בעיר’ (שיר השירים ה, יז), כי על ידיהם באים הגזירות של מעלה, והם שומרים ומליצים כל אחד על אומתו.
ובכן, סביב כסא הכבוד מצויים שרים, כוחות עליונים הממונים על האומות. שרים אלו אחראים כל אחד על אומתו וכפופים לאל העליון שאותו, ורק אותו, עובדים היהודים. הנקודה החשובה היא שהם באמת ובתמים קיימים מבחינה אונטולוגית, לא פחות מאשר הקב”ה עצמו או כדור הארץ קיימים באמת. כל הכוחות כולם הם חלק ממערכת הרמונית שבראשה האל העליון ותחתיו כוחות מכוחות שונים. ניסוח חד ביותר של רעיון זה מצוי בספר ‘שערי אורה’ לר’ יוסף גיקטילה, אחד מספרי הקבלה החשובים ביותר בימי הביניים:
התבונן שאמר הנביא: ‘כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם יהו”ה אלהינו לעולם ועד’ (מיכה ד, ה). ואין לך להאמין דברי ריקות של כמה ריקים שאומרים שאין כוח באלהי העמים ואינם נקראים אלהים. אבל יש לך לדעת כי ה’ יתברך נתן כוח וממשלה ושבט ביד כל שר ושר משרי האומות לדון ולשפוט את עמו ואת ארצו, ונקרא שם השר ‘אלהים’ לפי שהוא שר ושופט את בני ארצו. אבל סוף כל השרים, וכל האומות שלהן, באין להיות נדונין בבית דין של יהו”ה הנקרא ‘אלהים אמת’. ואם חטאה או סרחה אומתו של שר, אזי לוקה השר על אומתו שבארצו. ודע והאמן כי אין כוח באלהים אחרים, שהם אלהי העמים, אלא אותו הכוח שנתן ה’ להם לשפוט ולפרנס את אומותם; אבל אינן יכולין למחוץ ולרפא, להמית ולהחיות, חוץ מהכוח הידוע הנתון להם לבני ארצם וממשלתם.
מי הם אלה שאין להאמין ל’דברי הריקות’ שלהם? פשוט וקל: בעלי הפילוספיה היהודית ובראשם הרמב”ם. דברי ר’ יוסף גיקטילה אכן נראים כפראפראזה על הלכות עבודת כוכבים א, א שציטטנו לעיל. עבודת כוכבים איננה הבל ואיננה טעות – אלא פולחנם של האומות לשריהם. הכוחות המכונים ‘אלילים’ אינם אלא מעין מלאכים או אלוהויות משניות, אשר העמים סוגדים להם. במילים אחרות: ישוע, קרישנה וזאוס לדוגמה – לא רק שאינם ‘מיתוס’, אלא שהסוגדים להם: נוצרים, הינדים ויוונים קדמונים – עושים זאת ברצון הקב”ה. תמונת עולם הרמונית זו מסוגלת למעשה לכלול בתוכה כל דבר, מבלי להיכנס כלל לשאלות אונטולוגיות בלתי ניתנות לפתרון: כל כוח נעבד הוא בבחינת קיים, יהיה זה המלאך גבריאל או האלה ההינדית קאלי. ובאותה מידה – קיימים גם כוחות רוע קוסמיים, בלתי לאומיים כמו ‘סטרא אחרא’ ,’נחש’ ו’תנין’. וכן בתוך העולם ה’יהודי’ קיימות אלוהויות משניות רבות: מלאכים, שרפים ואראלים. תפיסה זו מסוגלת לכבד באמת תרבויות לא מונותיאסטיות – שכן לפיה אומות הגויים עובדים לאלוהויות אמיתיות ולא להבל וריק. לתפיסה זו גם יתרון אחר על פני הגישה המונותאיסטית: מצב הגלות או סבלם של ישראל מוסבר בה כתוצאה של השתלטות השרים על מקורות השפע והברכה הקוסמיים. לא הקב”ה מעניש את ישראל ישירות – אלא השפעתו הטובה נחסמת כפועל יוצא של חטאי העם. בניגוד לתפיסה המתחרה – כאן אין צורך בתיאודיציה. מעשי האל הנראים כבלתי צודקים מקורם בפעילות שרי האומות או בכוחות סטרא אחרא. ובאמת, ההכרה בממשותם האונטולוגית של כוחות אלוהיים רבים שחלקם מזיקים, מעניקה הסבר טוב יותר לחוויית הסבל האנושי, מאשר הסברתו כחישובים בלתי ניתנים לפענוח של אל פועל־כל.
נקודה חשובה אחרת שעולה מן הקטע היא כי המחבר תולה את דבריו במקרא. לפי סברתו – ההנחה בדבר ממשותם האונטולוגית של שרי האומות היא פשט דברי התנ”ך. כך גם במקבילה, מתוך פירוש רבינו בחיי לבמדבר כט, יג:
‘והקרבתם עולה אשה ריח נחוח לה’ פרים בני בקר שלשה עשר’ (במדבר כט, יג). פרי החג שבפרשה זו הם שבעים כנגד שבעים אומות והיו מקריבין אותן: ביום ראשון י”ג, וביום שני י”ב, וביום שלישי י”א, וכן כולם מתמעטין והולכים, והיה זה סימן כליה לשבעים אומות עו”ג שיהיו כלן כלין מן העולם. וכבר ידעת שהיו לשבעים אומות הקדמונים שבעים שרים למעלה, שהרי כל אומה ואומה יש לה שר ממונה עליה ומנהיגה, כענין שכתוב: (דניאל י, יג) ‘ושר מלכות פרס’ וגו’, (דניאל י, כ) ‘והנה שר יון בא’. ולא תמצא בכל הפרשה הזו בכל שבעת הימים שיזכיר בהם “לה'” כי אם ביום ראשון בלבד, והכוונה: כי מה שישראל מהנין לכל אותן הכחות לפי שטובות העולם באות על ידן כדי שיתיחדו הכחות זה בזה ויודה כל אחד ואחד למי שהוא מקבל כח על ידו מאת הסבה העליונה, ונמצאו כלן מכירים ומודים שאדון יחיד מושל עליהם.
שוב, לכל אומה ואומה שר המושל עליה. אמנם כולם כפופים בסופו של דבר ל’אדון יחיד’, אך יש להם אוטונומיה ועצמאות מסוימת. פולחן שרי אומות העולם, באיזה שם שהוא – מותר לגוים ואפילו רצוי, ובתנאי שיודו בקיומו של כוח עליון עוד יותר. ניתן לומר זאת אחרת: אלוהי העמים אינם ‘אלילים’, אלא שליחי האל העליון, האחראים על אומות העולם. מסקנה חריפה של עמדה זו, המנוגדת להלכה, היא טענת ספר הזוהר (חלק ג, דף קו ע”ב) כי אסור לבזות את אלוהי העמים:
רַבִּי אַבָּא אָמַר, ‘אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ’ (ויקרא כד, טו) בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, הָיוּ מַכִּירִים אֶת אוֹתָם הַגְּדוֹלִים שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁמְּמֻנִּים עַל שְׁאָר הָעַמִּים, וּלְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה לוֹ פַּחַד לְבַדּוֹ מֵהֶם. כֵּיוָן שֶׁנִּקְשְׁרוּ בְּקֶשֶׁר הָאֱמוּנָה, וְקֵרַב אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲבוֹדָתוֹ, נִפְרְדוּ מֵהֶם וְקָרְבוּ לָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה הַקְּדוֹשָׁה. וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו, וְאַף עַל גַּב שֶׁזּוֹהִי עֲבוֹדָה זָרָה, כֵּיוָן שֶׁאֲנִי הִפְקַדְתִּי לָהֶם מְמֻנֶּה לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם, מִי שֶׁמְּקַלֵּל וּמְבַזֶּה אוֹתָם, וַדַּאי וְנָשָׂא חֶטְאוֹ, שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּתִי עוֹמְדִים וְהוֹלְכִים וּמַנְהִיגִים אֶת בְּנֵי הָעוֹלָם. אֲבָל ‘וְנֹקֵב שֵׁם ה’ מוֹת יוּמָת’ (ויקרא כד, טז), לֹא ‘וְנָשָׂא חֶטְאוֹ’ כְּמוֹ לְאֵלּוּ, אֶלָּא ‘מוֹת יוּמָת’. מוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, יוּמָת בָּעוֹלָם הבָּא. לְאֵלֶּה ‘וְנָשָׂא חֶטְאוֹ’, מִשּׁוּם שֶׁמְּבַזֶּה מַעֲשֵׂי יָדָיו, מְבַזֶּה אֶת הַשַּׁמָּשִׁים שֶׁלִּי שֶׁאֲנִי הִפְקַדְתִּי, וְאָסוּר הוּא, אֲבָל מִיתָה לֹא הִתְחַיְּבָה בָהֶם.
מי הם אותם ‘הגדולים של העולם’ שהיה לכל אחד מישראל במצרים ‘פחד מהם’? ההיה זה האל תחות? ושמא איסיס או אולי הורוס? נראה שלזוהר זה כלל לא משנה. במצרים סגדו היהודים לאלוהי מצרים, ואלו לא סתם ‘אלילים’– אלא שמשים ש’עומדים והולכים ומנהיגים את בני העולם’. בניגוד לדברי התלמוד כי מצווה לבזות עבודה זרה (בבלי עבודה זרה, מו ע”א), הזוהר חושב כי מבזי האלילים נושאים חטאם, גם אם לא חייבים מיתה כמו מחללי שם השם. הנה נמצאת לנו תפיסה שהיא יהודית לעילא ויחד עם זאת מכבדת דתות לא מונותאיסטיות, המכירה בממשותם של אלוהי העמים. נכון אמנם כי דווקא המקובלים נוטים לחלק באופן חריף ומהותני בין יהודים ללא יהודים הרבה יותר מן הפילוסופים. אך דווקא תמונת העולם הקבלית המיתית־הרמונית מסוגלת לקבל את קיומן של דתות אחרות כאמונות שניתן לכבד. ואם יקשה על מאן דהוא לחלץ מתוך ספרות הקבלה רק חלק מתפיסת עולמה – הן המקובלים נסמכים על המקרא שבוודאי איננו מחלק באופן מהותני חמור בין גויים ליהודים.
סיכום ביניים: ‘האחר המוחלט’ ו’האחר הלא־מוחלט’
המונותאיזם ובמיוחד המונותאיזם הפילוסופי, מבקש לדחוק את המיתוס, לפרק אבחנות מהותניות בין יהודים ללא יהודים וכך לקרב ביניהם. עמדה זו רווחת בחוגים דתיים ליברלים ובין מנהיגים או הוגים שקוראים לשיח בין דתי. אך לתפיסה זו נקודת עיוורון בלתי מודעת: התעקשות על כוח עליון אחד, חסר דמות, הניתן להשגה רציונאלית בלבד – היא תמונת עולם שאיננה מכירה באלוהי העמים כישויות בעלות ממשות. תפיסה כזו איננה מסוגלת לכבד באמת בני דתות לא מונותאיסטיות כגון הינדואיסטים. עבורם פנתיאון האלים ההודי הוא אוסף של אגדות ובדותות. האלים ההודים חסרי כל מעמד אונטולוגי ונעדרי תכונות אלוהיות. טענתי כי בעיני עמדה דתית בלתי מכילה שכזאת – אשר איננה מסוגלת לכבד קרוב למיליארד וחצי מאמינים במזרח הרחוק – היא תיאולוגיה לוקה בחסר. התעקשות על מונותאיזם צרוף הייתה אולי ‘רוח הזמן’ בימי הביניים או במאות התשע עשרה והעשרים. הרמב”ם והרמן כהן בתור דוגמאות בולטות לא הכירו דתות לא מונותאיסטיות לעומק, אלא רק כדימוי של אומות ברבריות לחלוטין. כשם שמקביליהם המוסלמים או הנוצרים התעקשו על מונותאיזם צרוף ותבוני – כך עשו גם היהודים. לעומת זאת – בעולם גלובלי שבו מודעות לקיומם ונוכחות מוגברת של מאמיני דתות לא מונותאיסטיות – המודל המונותאיסטי־רציונאלי איננו מתאים אלא מדיר. חלק מהתנשאות מערבית בלתי מוצדקת על תרבויות לא מערביות.
במקורות היהדות קיימת אפשרות אחרת – העמדה המיתית־הרמוניסטית. לפי עמדה זו, דת ישראל עניינה ברית עם אלוהי ישראל ולא עמדה פילוסופית אונטולוגית. עמדה זו מניחה כי קיימים בעולם כוחות רבים מלבד האל העליון: כוחות רוע – סטרא אחרא, נחש, תנין, מלאכים, שדים וכן שרי אומות העולם. האלוהויות המשניות נחשבות כשליחים של האל ויש להן אוטונומיה מסוימת. אלוהי העמים – ישוע, קרישנה, זאוס ופוסידון לדוגמה – הם כוחות משניים, האחראים על אומותיהם. לפי גישה זו ניתן לכבד באמת בני דתות לא מונותאיסטיות.
וכעת לחלק הקשה ביותר – וויתורים.
מצד אחד – על מונותאיסטים רציונליים להבין כי עמדתם ה’תבונית’ וה’מוסרית’ כוללת התנשאות על מחצית האנושות. הפתרון הוא אמונה מיתית. ברם, אימוץ עמדה כזאת, המאפשרת כבוד כלפי ה’אחר המוחלט’ הפוליתאיסטי, מאלצת קבלתן של אלוהויות משניות שבדרך כלל מחזיק בהם ה’אחר הלא־מוחלט’ בדמות היהודי המיתי. יהודי זה מאמין בכוחות שונים, בשדים ובמלאכים ואף פונה לעזרתם. הדרך לכבד את האחר הגוי היא לכבד את אמונות האחר היהודי שנחשבות אצל המונותאיסטים כאמונות תפלות ברבריות.
מצד שני – בעלי העמדה המיתית־הרמוניסטית מחזיקים לרוב בעמדות שליליות ביותר כלפי לא־יהודים. הם מסתמכים על מקורות מספרות הקבלה שנוקטים מילים חריפות בגנות הגויים. על מחזיקי אמונה זו להסכים לניסוח תיאולוגיה יהודית בהתבסס על מקורות קבליים, אך מבלי לקבלם כמקור סמכות מוחלט.
מ’סובלנות דתית’ ל’כבוד הדדי’
רג’יב מלהוטרה (Rajiv Malhotra) הוא אינטלקטואל ופילנתרופ הודי. חיבוריו עוסקים בביקורת פוסט־קולוניאליסטית של תרבות המערב מנקודת המבט של תרבויות הודו או תרבויות הדהרמה (dharma tradition) – הינדואיזם, בודהיזם, ג’ייניזם וסיקהיזם. מלהוטרה הוא משתתף ומממן קבוע של כנסים לשיח בין דתי. לדבריו, המסורת היהודית־נוצרית איננה מסוגלת לכבד באמת את דתו ואמונתו ההינדית. עבור יהודים ונוצרים, הינדואיזם איננה דת לגיטימית. לכל היותר ניתן לקיים עמה ‘סובלנות דתית’. ‘דת נסבלת’ – כן, אך לא כזו שראויה לכבוד. אולם עבורו ‘סובלנות’ דתית איננה מספיקה (מתוך: Being Different: An Indian Challenge to Western Universalism):
אנו ‘סובלים’ (tolerate) את אלה שאנו מחשיבים כלא מספיק טובים, אולם איננו מכבדים אותם באמת. ‘סובלנות’ מרמזת על שליטה באלה שאינם תואמים לנורמות שלנו, על ידי מתן חלק מהזכויות והפריבילגיות שאנו נהנים מהן, אך לא את כולן. דת הכוללת פולחן של ‘אלים שקריים’ ושמאמיניה מכונים ‘עובדי אלילים’ יכולה להיות נסבלת, אך היא לא יכולה להיות מכובדת. סובלנות היא עמדה מתנשאת, בעוד ש’כבוד’ מרמז על כך שאנו רואים באחר לגיטימי באותה מידה – עמדה שחלק מהדתות נוהגות לשלול מאחרים, ובמקום זאת מכנות אותם ‘עובדי אלילים’ או ‘כופרים’ וכדומה. האם משהו ירצה לשמוע בארוחת הצהריים הקרובה שהוא או היא ‘נסבלים’ ליד השולחן. אף בעל או אישה לא היו מוכנים שיאמרו להם שנוכחותם בבית ‘נסבלת’. אף עובד בעל כבוד עצמי לא היה מוכן לקבל רק ‘סובלנות’ מצד עמיתיו. סובלנות, בקצרה, היא עלבון בוטה; היא פשוט לא מספיקה.
מלהוטרה דורש להחליף את המונח ‘סובלנות דתית’ ב’כבוד הדדי’. סובלנות, כמו המילה הלועזית tolerate מקורם בשורש ‘סבל’ (tollo בלטינית). אנו ‘סובלים’ את מי שאין לנו ברירה אלא לחיות לצדו. אך לא קיים אדם שמוכן להיות ‘נסבל’ בלבד. לטענתו, נוצרים – קתולים ופרוטסטנטיים – אינם מסוגלים להתייחס לאמונתו בכבוד, אלא לכל היותר לסבול אותה. האם גם אמונת ישראל היא כזאת? כפי שניסיתי לטעון – במקורות שונים ניתן לזהות תפיסות שבהחלט מכבדות את אלוהי ואמונות הגויים, גם אם הם רואים בהם אמיתות חלקיות או אלוהויות משניות בלבד. נדמה לי שזה מספק. אינני מומחה לדבר, אך נדמה שהמסורת ההינדואיסטית העתיקה סבורה הייתה פחות או יותר אותו הדבר בנוגע לאלוהי ישראל, אילו הגיע אליה שמעו. מסורת זו איננה אקסלוסיבית בדרך כלל, אך כן מבחינה בין אמונות חלקיות לאמונות שלמות. כך מסביר קרישנה לארג’ונה בפרק התשיעי של הבהגווד גיטה, טורים 23–24 (‘שיר האל’ – החיבור הרוחני־הפילוסופי החשוב ביותר במסורת ההינדית; בתרגום אמיר אור):
גַּם הַדְּבֵקִים בְּאֵלִים אֲחֵרִים
וּמַקְרִיבִים לָהֶם בֶּאֱמוּנָה
מַקְרִיבִים רַק לִי לְבַדִּי,
אַךְ שְׁגוּיָה הִיא דַּרְכָּם.
אֲנִי הוּא מְקַבְּלָם וַאֲדוֹנָם
שֶׁל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם,
אַךְ אֵין הֵם יוֹדְעִים אוֹתִי כַּהֲוָיָתִי
וְעַל כֵּן נוֹפְלִים.
ובכן, אילו היה הכותב שומע על אלוהי ישראל, היה מגדירו כטעות, אך לא ככפירה או ‘עבודה זרה’. הסוגד לאלוהי ישראל ומקריב לו קורבנות, כך סבור המחבר – מקריב לאלוה משני ישירות, ורק באופן עקיף לקרישנה, האל העליון. זוהי תמונת מראה מדויקת לתפיסה המיתית־הרמוניסטית שלנו: אלוהי העמים הם אלוהויות משניות, סוג של שגיאה, אך שגיאה נסלחת, אפילו סבירה. הסוגד לאלוהי העמים בעצם סוגד לשליחיו של הקב”ה. אין זאת האמונה הנכונה ביותר, אבל יש בה ממש. לעומת זאת – לדעת המונותאיסטים אין כל סימטריה: המסורת ההינדית מכבדת את מסורת העברים, אך המאמינים באלוהי ישראל סבורים כי מאמיני קרישנה סוגדים להבל וריק. אני באופן אישי מעדיף את תמונת העולם הסימטרית. היא מכבדת אותי לא פחות משהי מכבדת את המחזיקים במסורת ההינדית.
בעיני יש כאן בשורה רוחנית אמיתית. דווקא היהודים שחוו על בשרם שנים רבות מה פירוש להיות בני ‘דת נסבלת’, מסוגלים להעניק כבוד אמיתי לדתות לא מונותאיסטיות. זהו צו השעה הרוחני במציאות גלובלית שבה כוחו האבסולוטי של המערב הנוצרי הולך ונשחק, ואילו תרבויות פוליתיאסטיות כוחן עולה. אני מאמין כי הקרבת שבעים הפרים עבור אומות העולם בחג הסוכות פירושה דאגה ואחריות כלפי כל באי עולם. כבוד אמיתי כלפי תרבויות לא מונותאיסטיות זה חלק הכרחי מכך. הדרך מ’סובלנות דתית’ ל’כבוד הדדי’ עוברת דרך המעבר ממונותאיזם פילוסופי לתפיסה מיתית־הרמוניסטית – זהו צעד תאולוגי הכרחי.
