בנוהג שבעולם, גבר הסובל מבעיות בתפקוד המיני, הולך להיוועץ באנשי המקצוע האמונים על שיפור המצב: תחילה יפנה מן הסתם לפסיכולוג. ברצף שיחות ישטח את מצוקותיו, ומתוך כך יזהה את אותם מחסומים רגשיים המונעים ממנו לספק את יצריו ואת רצונה של בת זוגו. אם לא יועיל הפסיכולוג, סביר שיפנה לסקסולוג על מנת שהלה יערוך בדיקה רפואית ויזהה בעיות פתולוגיות באיברי מינו או במערכת הרביה שלו. במקרים מסוימים, הן מסיבות פתולוגיות או נפשיות הן מתוך רצון להגביר את הנאתו, יעשה הגבר שימוש בחומרים מעוררי תשוקה ואפילו ייטול גלולות המועילות בהארכת משך האקט המיני וכך ישפר את הנאתו מן המפגש האינטימי.
אם גם היום מעורר המגע המיני חששות מרובים, הדבר היה נכון שבעתיים בטרם ידעה האנושות להציע פתרונות יעילים מן הסוג שמניתי. בחברות קדם מודרניות, העמדת צאצאים נחשבה לתכלית ראשונה במעלה של בני אנוש. אי היכולת לעמוד בציפיות החברה עלולה הייתה לגרום לבוז ולקלון. למעשה, ‘הכבוד הגברי’ ששיחק (ומשחק עד היום) תפקיד חשוב בתרבויות רבות, נגזר בראש ובראשונה מאונו של הגבר, מיכולתו לספק את מאווי אשתו ולהביא ילדים לעולם. אם נוסיף על מטען תרבותי כבד זה, שרבץ על כתביו של כל גבר צעיר, את מערכת ההנחיות ההלכתית בנוגע ליחסי מין על אינספור הוראותיה ומגבלותיה – נוכל לדמיין אולי מה רבה הייתה חרדתו של גבר יהודי צעיר שבא לקיים מגע מיני עם אשתו הטריה. מלבד פתרונות שמקורם ברפואה העממית שיעילותם הייתה מפוקפקת גם אז, קשה היה למצוא סגולה בדוקה שתועיל בפתרון הבעיות שעשויות היו למנוע מן העלם ירא השמים לספק את תאוותיו ולבסס את מקומו בחברה.
עד העת החדשה המוקדמת, (סביב המאה ה-16) נדיר למצוא יהודים שכותבים ומספרים על עצמם. איננו יודעים את זהות מחבריהם של כמה ספרי יסוד בסיסיים ביותר שהתחברו בימי הביניים כמו התלמוד או הזוהר. אפילו בעולם הנוצרי שבו כתיבה יומנית וחווייתית הייתה נפוצה יותר (ה’ווידויים’ של אוגסטינוס זו דוגמה מוכרת), אנו עדים לכתיבה אוטוביוגרפית אינטנסיבית רק מתקופה זו ואילך. תהליך זה, המכונה לעיתים ‘גילוי הסובייקטיביות’ או ‘גילוי האני’, קשור בין השאר לעליית ההומניזם והנצרות הפרוטסטנטית – שתיהן תנועות ששמו דגש על האינדיבידואל (תהליכים מעניינים התרחשו גם בנצרות הקתולית, אך הם מוכרים פחות). לכן, באופן לא מפתיע, אין תיעוד רב לקשיים בתפקוד המיני בספרות היהודית הקלאסית. בוודאי שמעטות מאוד הן העדויות בגוף ראשון. זהו נושא רגיש ונפיץ יתר על המידה, בלי קשר לעובדת היותם של היהודים ענוותנים וצנועים מטבעם. ברצוני להציג שני מקרים שכאלה, שמצאתי בטקסטים שחוברו על ידי מקובלים.
המקרה הראשון והמוכר מעט יותר הוא סיפור ‘קשירתו’ של ר’ חיים ויטאל, תלמידו הגדול של האר”י, בליל כלולותיו. ‘קשירת החתן’ היא פעולת כישוף ידועה (עד ימינו אנו!), הנוטלת מן החתן את כוח הגברא ומונעת ממנו לגשת אל אשתו. הכישוף שהופעל על ר’ חיים ויטאל היה כה חזק עד שאילץ אותו להמתין תשעה חודשים תמימים בטרם יממש את נישואיו. כך כתב בזיכרונותיו:
שנת שכ”ו (1566) ליל שבת ח’ לטבת, אמרתי קידוש ואשב על השלחן לאכול. והיו עיני זולגות דמעה, נאנח ונעצב על כי בעשרה לחשוון שעבר נשאתי אשתי חנה הנ”ל וקשרו אותי בכשפים. ואמרתי אל ה’ יתברך, הנה, על ידי שאלת חלום החזרתיה… ואיך נזדמן לי צרה גדולה כזו? ובפרט שיש עוון קרי לבטלה כשאני בודק עצמי עמה. (ר’ חיים ויטאל, ספר החזיונות, עמ’ 73)
לא רק שר’ חיים ויטאל לא זכה לקיים מצוות עונה ולשמוח עם אשתו במשך השנה הראשונה לנישואיהם, אלא שנכשל בעוון הוצאת זרע לבטלה. לאחר זמן פגש ר’ ויטאל את האר”י שנתן טעם והסבר לייסוריו. מצוקותיו הוסברו כביטוי למעלת נשמתו והוענקה להם משמעות מיתית. לפי פרשנותו של האר”י, נשמתו של ר’ חיים ויטאל מקורה בנשמת ר’ עקיבא, אחד מעשרת הרוגי מלכות. עשר נשמות אלו ירדו לעולם על מנת לתקן את חטאו של יוסף, שעל פי הזוהר, כאשר אשת פוטיפר ניסתה לפתות אותו, יצאו מבין אצבעותיו עשר טיפות זרע. לנשמות אלו חלק חשוב ביותר בהבאת הגאולה, אך דווקא בשל כך הנושאים אותן סבלו בחייהם מייסורים שנועדו לכפר על כלל האומה.
הדוגמה השנייה אזוטרית עוד יותר ומקורה בכתביו של המקובל ר’ משה דוד וואלי. ר’ וואלי היה חברו של הרמח”ל וכתב בעצמו ספרים לרוב. חלק נכבד מכתביו הם פירושים קבליים לתנ”ך, ואף הקטע שלהלן לקוח מתוך פירושו לפסוק: ‘כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא’ (קהלת ז, כ). אם ר’ חיים ויטאל סבל מאין-אונות, ר’ וואלי סבל מבעיה הפוכה:
וגם הצדיק העליון… אי אפשר שלא יחטא, כי החיצונים על כל פנים מתאחזים בו יונקים ממנו ואיזדריקת ניצוצין למגנא [ונזרקים ניצוצות לשווא], וזהו החטא שיפול בו גם צדיק יסוד עולם, ואי אפשר שימלט ממנו… שהרי היסוד הקדוש מרוב תאוותו שיש לו להזדווג עם בת זוגו מלכותא קדישא, יארע כמה פעמים שיהיה אץ ופחז כמים ויאכלו זרים כוחו, ונזרק טובו אל אשפות החיצונים טרם הגיעו אל הכלי שמשתמש בו קדש, ורזא דמלה לחכימי לבא איתמסר [‘וסוד הדבר נמסר לחכמי הלב’]. (ר’ משה דוד וואלי, פירוש המגילות, עמ’ רנו)
עיסוקה האינטנסיבי של ספרות הקבלה בעולמות העליונים, נעשה לרוב בעזרת שפה סימבולית של דימויי גוף ויחסים אינטימיים. הכלל הידוע ש’מגופי אחזה אלוה’ מלמד כי על מנת ללמוד על העולמות העליונים יש להתבונן בעולם הארצי. על פי סימבוליקה גופנית צוירו ונוסחו ישויות מטאפיזיות בשפה קונקרטית. אך המנגנון עובד גם לכיוון ההפוך: מרוב שיקוע בעולמות העליונים, הפכו הסמלים לישויות בפני עצמן שהדיבור בהן רומז דווקא למתרחש בעולם הארצי. ולכן, נוח להם למקובלים לעסוק בעולם הזה, דהיינו בהוויות הגוף וצרכיו, דווקא דרך שפה העוסקת כביכול בעולמות העליונים.
כך לדעתי יש לפרש את הקטע שציטטתי: היסוד הקדוש מקביל לבחינה הזכרית באלוהות, ובאופן ספציפי יותר לפאלוס הקוסמי: מקור השפע, הכוח והחיות. בת זוגו, ‘מלכותא קדישא’, או השכינה, נתפשת כבחינה האלוהית הנקבית. זיווג בין בחינות אלו מוריד שפע וברכה ומביא לאיזון והרמוניה בעולמות העליונים והתחתונים. התפילה המוכרת ‘לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה’ מכוונת בדיוק למטרה זו. בדרמה מיתית זו, ה’חיצונים’ הם יצורים דמוניים, כוחות הרוע, הדין והרשע שמלחמת עולמים להם נגד כוחות הקדושה והם הנאבקים בכדי שלא לאפשר לזוג השמיימי להתאחד. בשל קטרוגם של אלה, אנו למדים כי לעיתים כה שש ואץ היסוד מרוב תאווה לקראת המלכות, עד שזרעו נשפך לריק בטרם יגיע אל הכלי שלו, הוא רחמה של הנקבה. גם בלי מילות הסיום ‘וסוד הדבר נמסר לחכמי הלב’, ברור בעיני שאין כאן אלא תיאור חוויה ארצית מאוד במילים סימבוליות מאוד: ר’ משה דוד מעיד על עצמו שסבל לעיתים מ’שפיכה מוקדמת’ כך שזרעו נשפך לבטלה ולא הורק לתוך רחמה של אשתו. לא די שעוון שפיכת זרע חמור הוא על פי תורת הקבלה, אלא שחוסר יכולת שליטה בזרע לנוכח גירוי מיני הוא אירוע מביך למדי. נדמה שדווקא השפה הסימבולית היא שאפשרה לטקסט כזה להיכתב. בשפה פסיכולוגית ניתן לומר שהשלכת החוויה האנושית על תהליכים המתרחשים במישור הקוסמי מאפשרת לדובר לחשוף את פנימיותו שלו.
כפי שציינתי קודם, בהיעדר ידע רפואי מספק, נדמה כי הבעיות שעמן התמודדו המקובלים, כמו גם גברים אחרים שקולם לא הגיע אלינו, היו במידה רבה בלתי פתירות. לכאורה היה על אבותינו הקדומים להמתין לפסיכולוגיה והרפואה המודרניות, על מנת שיפתרו את בעיותיהם האינטימיות. אך לא אלמן ישראל. וכידוע: ‘אין כוחו של יהודי אלא בפיו’, ועל כן מה טבעי יותר מאשר לפנות אל בורא עולם ולבקש ממנו שיצלח האקט המיני ויצליח הזיווג כמתוכנן? ב’סידור השל”ה’ (=שני לוחות הברית, ספרו הנודע של ר’ ישעיהו הורוויץ) נדפסה תפילה המיוחסת (כנראה באופן שגוי) לרמב”ן ובצידה ההמלצה לומר אותה ב’ליל חיבור’:
יהי רצון מלפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי, צור כל העולמים, למען שמך הגדול והקדוש היוצא מפסוק ה’ זכרנו יברך יברך את בית ישראל יברך את בית אהרן, שתאציל מרוח גבורה עלי ותתן אומץ וכח באיברי ובגופי לקיים מצות עונתי בכל עת. ולא ימצא באיברי ובגופי ובתאוותי שום חולש ושום רפיון, ולא אונס ולא הרהור ולא בלבול מחשבה ולא תשוש כח כדי לבטלני מלהשלים תאותי בכל עת שארצה עם אשתי. ותהיה תאוותי מזומנת לי בכל עת שארצה בלי שום השמטה ובלי שום רפיון אבר מעתה ועד עולם. (סידור של”ה – שער השמיים, עמ’ 303)
יעילותה של תפילה זו ניתנת להסברה בשני מישורים שונים: אין ספק כי המחבר, אולי ‘יועץ זוגיות’ קדמון, האמין כי היושב בשמיים ישמע את קול הנער ויעורר את אבריו. אך אפשר להציע גם הסבר פסיכולוגי: בלי קשר לשאלה האם האל מקשיב ומאזין, עצם האמונה בכוחה של התפילה ואמירת מילים מלאות עוצמה, חיות והתלהבות אלו – בכוחן לשפר את בטחונו העצמי של הגבר ולהביאו לכדי זיווג הגון. היות ומצבי חרדה ולחץ משפיעים על התפקוד המיני, אמירת מילים מחזקות עשויות להוות גורם מרגיע, מעודד ומעניק נינוחות הנחוצה למצבים אלו. ניתן להציע כיוון נוסף. על פי ההלכה, שבמקרה זה צועדת יד ביד עם הפסיכולוגיה ועם ההיגיון הפשוט, אין בני זוג רשאים לקיים יחסי מין בשעה שאחד מהם מהרהר חלילה בגבר או באישה אחרת. למצב קרוב לזה ניתנה הגדרה הלכתית: ‘בני גרושת הלב’. צאצאים שנולדו כתוצאה מיחסי אישות שהתקיימו כאשר אחד מבני הזוג גמר בליבו להתגרש, כמו במצבי שנאה, מריבה וניכור אחרים, נאמר עליהם ב’מסכת כלה’ שקרובים הם להיות ממזרים. תפילה שנושאים בני הזוג בטרם עלייתם למיטה, משמשת גם כמעין ‘טקס מעבר’ המייחד את הרגע ומועיל למיקוד והתמקדות זה בזו.
נדמה שאין נושא שנדוש כל כך בשיח הדתי-ליברלי כמו הנוקשות ההלכתית בנוגע לעניינים ש’בינו לבינה’. השפה הטכנית שבה מנוסחות ‘הלכות אישות’ משקפות במקרה זה את תוכנן באופן מיטיבי. חבורות-חבורות של ‘מיניות ברוח יהודית’ או ‘תשוקה במסגרת ההלכה’, נפגשות מידי שבוע על מנת לפצות על חסך ארוך שנים זה. התרשמותי היא שרוב הסדנאות מכוונות לנשים. חידוש של השנתיים-שלוש האחרונות הוא שגם המיניות הגברית היהודית החלה להרים ראשה, וניתן לאתר פה ושם כותבים, סדנאות והזמנות למפגשים המיועדים לגברים. דיון ער נוסף מתנהל סביב סוגיית מקומה של המיניות בחייהם של רווקים דתיים.
גיא צבירן, אחד הכותבים הבולטים בתחום המיניות הרווקית, עמד לפני זמן מה על האבחנה הבאה: השיח המערבי העדכני נוטה להפריד בין המיניות הגברית, הנתפשת כיצרית מאוד, חסרת מחויבות ושלוחת רסן במהותה, לבין חיי משפחה או ניהול זוגיות שנתפשים כריסון נטיות אלו. לעומת זאת, בחברה הדתית נשמר הקשר בין השתיים, וכי התפישה הרווחת גם בין הליברלים שבין הרווקים היא שראוי לממש מיניות (כוונתי למימושה בכל סקאלת האפשרויות הרחבה) אך ורק בתוך מסגרות זוגיות למיניהן. כאחרים, הוא הצביע על כך שלפני החתונה רווקים ורווקות רבים בוחרים לממש מיניות חלקית (כלומר: ללא יחסי מין). מודל זה הוא למעשה שחזור של הנוהג שהתקיים בחברות אירופאיות מסורתיות לאורך ימי הביניים והעת החדשה. אם כיום איפוק נתפש בעיקר כחולשה, בחברות אלו הוא נתפש דווקא כמעלה. בשל כך, הורשו צעירים מאורסים לקיים מגע אינטימי מסוים, אך יחסי המין נדחו עד ליל הכלולות. גבר צעיר שלא שלט ביצרו ודרש מארוסתו יחסי מין מלאים זכה דווקא לבוז. אמנם ברוב קהילות ישראל לא נהגו כך (מלבד אולי כמה חריגים), אך לעניינו חשובה העובדה שהחינוך הדתי בנוגע למיניות, המבוסס על אתוס נזירי כמעט – מייצר כנראה מודל מיניות שגם אם מחליט מאן דהוא לחרוג ממנו – לרוב לא ‘יגלוש’ עד מודל המיניות המערבי העכשווי אלא עד מודל הביניים שאותו תיארתי.
השאיפה לשמור על ערכי משפחה מחד, ומאידך ההכרה בפער הבלתי אפשרי בין גיל הבגרות המינית לגיל הנישואין צריכה לעצמה טקסטים מכוננים. העדויות שהבאתי מהוות מקור השראה משמעותי, בבחינת ‘מעשה אבות סימן לבנים’. רוצה לומר: גם דמויות בעלות חשיבות מן העבר חוו חוויות דומות, חטאו וקמו מן החטא, ונחשבות עד היום כמופת של קדושה וצדיקות. בקטעים מעין אלו, מלבד העדות המעניינת כשלעצמה מוצעת גם דרך התמודדות: תפילה מיוחדת שניתן בהחלט לאמץ אותה, ופרקטיקה נרטיבית-פרשנית שבה לקשיים בתחום המיניות מוענק הסבר מטאפיזי או אפילו מיתי. זוהי אמנם לא דרך סטנדרטית וצפויה, אך יתכן שיש בה בכדי לתת כיוון שניתן לפתח ולחבר עם שיטות טיפוליות מסוימות. הפתיחות המתגלה דווקא בתורה הנחשבת ל’תורת סוד’, מכוננת שיח מיניות רך יותר מאשר השיח ההלכתי. נכונה הטענה כי הנורמות הקבליות הן לרוב מחמירות יותר אף מן הסטנדרטיים ההלכתיים, אך לא ניתן לגזול מהם את החושפניות והאנושיות בנוגע לנושאים רגישים אלו. באופן משתמע, סיפוריהם של המקובלים שהבאתי וסיפורים אחרים (וקיצוניים אפילו יותר), משדרים מסר שבו המיניות נתפשת אמנם כ’שד’, אך כזה שבהחלט ניתן לחיות לצידו, להתעמת אתו לעיתים, אך בעיקר להמשיך לקיים אורח חיים דתי גם אם מפה לשם הופרו הנורמות הרשמיות סביבו. שימוש סלקטיבי במקורות השראה מן הספרות הקבלית נדרש כאן. יישום האופן שבו נטלו מרטין בובר או פנחס שדה טקסטים מן הספרות החסידית והתאימום לקהל קוראיהם, יתאים גם ליצירת שיח מיניות המבוסס על חלקים מסומים מן הספרות הקבלית.
