מהם הכוחות הנפשיים המניעים את האדם לפעול בעולם ומעניקים לו כוחות להגשים את שאיפותיו ומאווייו? זימונד פרויד, בעקבות המיתולוגיה היוונית, טען שבאדם טבועים מלידה שני כוחות מנוגדים: יצר החיים או ‘ארוס’ וכנגדו יצר המוות המכונה ‘תנטוס’. הארוס אחראי על התשוקה המינית, הרביה, היצירה וההגשמה העצמית. התנטוס לעומתו מבטא רצון לברוח מן האתגרים והקושי הכרוכים בחיים ומעורר דחפים של הרס עצמי ודיכוי נפשי. נקודת הקצה האחרונה שאליה מוליך התנטוס היא התאבדות או במקרים קיצוניים פחות לפיתוח דיכאון, חרדה או מחלות דומות. התנטוס מבטא גם משיכה לכאב, לפחד ולאימה, ואילו הארוס מבטא כמובן את ההיפך: עונג, רוגע וביטחון. חלוקה ארכיטיפית נוספת לשני סוגים מנוגדים של תשוקות מקורה בעולם האומנות: האדם נמשך מצד אחד ליופי ואסתטיקה ומצד שני לכיעור וגרוסטקה.
ספר הזוהר מושך אליו בעבותות אהבה לומדים ומעריצים רבים. מדוע? במשך שנים רבות, ועד היום בציבורים מסוימים, הייתה זו בעיקר דמותו המופלאה של ר’ שמעון בר יוחאי, מחבר הזוהר על פי המסורת, שאפפה אותו בערפילי סוד וקסם. לומדים רבים נמשכו אל הזוהר בשל סמכותו, כלומר בשל היותו ספר מקודש, נשגב ועתיק שירד מן השמיים, אשר בזכות לימוד יצאו ישראל מן הגלות; או בלשונו היפה של הזוהר עצמו: ‘בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר… יפקון ביה מן גלותא ברחמי’ (זוהר ח”ב דף קכד ע”ב). עם זאת, הזוהר מעורר עניין לא רק בציבורים מסורתיים אלא גם בחוגים ליברליים יותר, חוגים שבה שאלת הסמכות איננה מספקת כדי להסביר את רמת העניין שהוא מעורר ביחס לחיבורים קבליים או פילוסופיים אחרים. למען האמת, גם מקובלים אחדים הטילו ספק בייחוס הזוהר לרשב”י כבר סמוך להתגלותו במאה ה־13 (ועל כך בהזדמנות אחרת), ובכל זאת העריצוהו ולמדוהו יותר מספרים אחרים. עלינו לאתר סיבה אחרת.
אם איננו מסתפקים בהסבר להצלחתו של ספר מסוים בשל זהות המחבר, עלינו להעניק הסבר להצלחתו בשל איכות היצירה. כתוצאה מכך, ברצוני לטעון שהסיבה למקום המשמעותי שהזוהר תופש בעולם היהודי, ‘אחד מערכי־היסוד באוצר הנכסים של רוח ישראל’ כדברי אחד מחוקריו, היא איכויותיו הספרותיות, האסתטיות והפסיכולוגיות יותר מאשר מקורו הנשגב. ניתן להשוותו ל’קומדיה האלוהית’, יצירתו המונומנטלית של אחד מענקי הרוח של העולם הנוצרי בימי הביניים – דנטה אלגיירי. היצירה נקראה תחילה סתם ‘הקומדיה’, אך זמן קצר לאחר פרסומו הוסיפו לה מעריציה את התואר ‘האלוהית’. ברבות השנים הפך הספר, שנכתב על ידי יוצר ‘חילוני’ שאיננו איש כנסיה, גם למקור סמכות דתי.
אחת הטענות המרתקות ביותר של יהודה ליבס, גדול חוקרי הזוהר בדור האחרון, היא כי המילה ‘זוהר’ עצמה פירושה ‘ארוס’. אמור מעתה: ספר הזוהר הוא ספר הארוס, התשוקה, החיים, הרומנטיקה והיצירתיות. בעקבות אמירות כאלה התפרסמו בשלושים השנים האחרונות מחקרים רבים העוסקים באיכויות אלו של הזוהר. חיבורים אלו עוסקים לרוב בניתוח ספרותי, בבדיקת החוויה המיסטית, העומק האישיותי של הדמויות ועוד כהנה וכהנה. בעקבות תפיסה בסיסית זו, רוב מוחלט של הכותבים עוסקים בניתוח קטעי זוהר המבטאים רעיונות אלו, השייכים לצד ה’מואר’ ששולטים בו הארוס והאסתטיקה. הקטע היפהפה הבא, שכולו אור מרצד ויופי נשגב מדגים היטב אחדות מאיכויות אלו:
“והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע” (דניאל יב, ג):
זֹהַר – זוהר שזוהר בדליקה זוהרת,
זֹהַר – שמאיר שדולק ונוצץ לכמה צדדים,
זֹהַר – עולה ויורד,
זֹהַר – נוצץ לכל עבר,
זֹהַר – מושך ויוצא,
זֹהַר – שלא פוסק לעולמים,
זֹהַר – שעושה תולדות,
זֹהַר – טמיר וגנוז, התנוצצות כל הניצוצות והנרות, הכל בו יוצא וטמיר, סתום וגלוי, נראה ולא נראה
זֹהַר – ספר זה מבוע הבאר, יוצא ביום, טמיר בלילה, משתעשע בחי הלילה בתולדות שמוציא.
זֹהַר – שזוהר ומאיר לכל כללות התורה.
זוהר ח”א דף ק ע”א
קטע נוסף מדגים זאת מכיוון אחר. כאן מדובר בדרשה על פגישתם הראשונה של אדם וחווה בגן עדן. הפסוק הלאקוני מעט “וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת” הופך בזוהר לשיר אהבה ששר אדם לחווה תחת חופת־עלים בליבו של גן קסום. קטע זה מוכר אולי לאחדים מן הקוראים כ’זוהר הקופים’ שאותו נהג הר’ מנחם פרומן להקריא בחתונות. האיכויות הרגשיות, הרומנטיות והאסתטיות בקטע זה מדברות בעד עצמן:
בוא וראה, מה כתוב כאן: “ויאמר האדם זאת הפעם” וגו’, הרי דברי נועם למשוך עמה חיבה, ולמשוך אותה לחפצו להעיר עמה אהבה. ראה כמה נעימות מלים אלו, כמה דברי אהבה הם: “עצם מעצמי ובשר מבשרי”, כדי להראות לה שהם אחד ואין פירוד ביניהם בכל. עכשיו התחיל לשבחה: “לזאת יקרא אשה”, זו היא שלא נמצא כמותה, זו היא כבוד הבית, כל הנשים בפניה כקוף בפני בני אדם. אבל “לזאת יקרא אשה”, שלמות הכל, “לזאת” ולא לאחרת. הכל דברי אהבה הם, כמו שנאמר: “רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה”.
קריאה בספרות שנכתבת בשנים האחרונות על הזוהר על ידי חוקרים וחוקרות שאינם חלק מקהל הלומדים המסורתי, מעוררת את הקורא לתחושה כי הזוהר אכן כולו אור והדר ויופי שלא נודע כמותו. אולם, כל הקורא בזוהר יודע שלספר גם צדדים ‘אפלים’ יותר, צדדים שתרמו להתנגדות שהוא עורר בקרב משכילים יהודיים אירופאיים. הללו טענו שלא בזכות הספר יזכו ישראל לגאולה, אלא אדרבה, בשל הפרימיטיביות וריבוי האמונות הטפלות שבתוכו נשארים ישראל בגלות!
אציג כעת שני קטעים זוהריים שעוסקים דווקא ב’צד האפל’, בשדים, רוחות וכוחות רעים שהזוהר מאמין בקיומם באופן מלא. הקטע הבא מתאר עולם מסוכן ומאיים שבו יצורי אופל אורבים לאדם ומזיקים לו:
בוא וראה: בשעה שצדק מתעורר בדיניו כמה קטבי צהרים מתעוררים מימין ומשמאל, כמה שרביטים יוצאים מהם, שרביטי אש, שרביטי גחלים, שרביטי שלהבת, כולם יוצאים ומתעוררים בעולם ומלקים בני אדם. תחתיהם ממונים אחרים, בעלי זיקוקים, ממונים על ארבעים חסר אחת, משוטטים ויורדים, מלקים ועולים ונוטלים רשות, נכנסים בניקבת תהום רבה, מצבעים זיקוקים ואש דולקת מתחברת בהם, יוצאות גחלים ומשוטטות ויורדות ומזדמנות לקראת בני אדם. וזה שכתוב: “לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם”, מה “לא אוסיף”? לא אתן תוספת לבעלי דין לאבד את העולם, אלא תוספת כזו שהעולם יכול לסבול.
כהיפוך מוחלט לפרשנות האובר-רומנטית לפסוק הלאקוני ‘עצם מעצמי ובשר מבשרי’, מסביר כאן הזוהר כי דברי הנחמה של האל לאחר המבול ‘לא אוסיף עוד לקלל את האדמה’, פירושם שהוא לא יקלל אותה יותר מידי, אלא רק ברמה שניתן לסבול את הקללות. הזוהר אם כן נוטה לקיצוניות: פסוקי חיבה חיוורים הופכים אצלו לשיר אהבה מלא רומנטיקה, ומצד שני פסוקי נחמה העוסקים בפיוס האל עם העולם זוכים לפרשנות מקצינה שהופכת אותם לקללות בפני עצמם.
אם בקטע הקודם נדמה היה שאותם כוחות רשע נטפלים לכל אדם סתם כך, בקטע הבא מתברר שכל שאיננו עוסק בתורה ומקיים תרי”ג מצוותיה עתיד לזכות במיתה משונה ונוראית:
רבי יוסי אמר: אוי להם לבני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים בדרכי התורה. אוי להם בשעה שהקדוש ברוך הוא יבוא לתבוע להם דין על מעשיהם, ויעמוד הגוף והנפש לתת חשבון מכל מעשיהם עד שלא ייפרדו הנפש מן הגוף. ואותו יום יום הדין הוא, יום שספרים פתוחים ובעלי דין עומדים. משום שאותו זמן עומד הנחש במעמדו לנשוך אותו, וכל האברים מתרגשים אצלו, והנשמה נפרדת מן הגוף והולכת ושטה, ואינה יודעת לאיזו דרך תלך ולאיזה מקום מעלים אותה. אוי לאותו יום, יום של רוגז ומריבה היום ההוא.
איה האורות, האהבה, האסתטיקה והרומנטיקה שבטקסטים הקודמים? בקטעים אלו הזוהר כולו תנטוס, אימה, פחד וגרוטסקה. קודם פנה החיבור אל הרגשות האציליים, המעודנים והרכים שבאדם, ואילו כאן הוא מאיים על היהודי האומלל שאלמלי יקיים את התורה בדקדוקיה יזכה ליפול בידיהם של הנוראים שבאויביו. הכוח התיאורי של הזוהר את כוחות האופל איננו נופל מן הפירוט והחיוניות שבחלקיו ה’מוארים’. יכול האדם בקלות לדמיין את אותם שרביטי אש לוהטים שבהם מלקים ‘קטבי הצהריים’ את החוטאים. אם כן, זוהר ותנטוס, יופי וכיעור משמשים בזוהר זה לצד זה בקיצוניותם המוחלטת. מוטב היה כנראה לכנותו ‘ספר הזוהר והאופל’ ולא להסתפק בכותרת כל כך חד צדדית!
למרות דו-כיווניות בסיסית זו של הזוהר, המתבונן על כותרות השיעורים של מורים ומורות לזוהר עשוי להגיע למסקנה שהזוהר כולו אור. רוב רובם של אלו, בעיקר סביב מועדים ‘אסתטיים’ כמו חודש אלול ל”ג בעומר או שבועות, מלמדים ומצטטים קטעי זוהר שעוסקים באהבה, אור, תשוקה ויופי ומתעלמים מצדדיו האחרים, הפחות נעימים לעיכול של הזוהר – ‘הסטרא אחרא’ או האמונות הטפלות והתיאורים הדמוניים שמבצבצים ועולים בכל עמוד כמעט. אם לנקוט בשפה אחרת – נדמה כי מרבית המלמדים עוסקים ללא לאות ב’יאנג’ המואר והגבוה, וזונחים כמעט לחלוטין את ה’יין’ החשוך והמאיים.
מגמה זו מובנת למדי על רקע הוראתו של הזוהר בחוגים ליברליים. האסתטיקה, הרומנטיקה ותשוקת החיים הם ערכים שזוכים לדירוג גבוה בעולם המערבי ובתרבות היהודית-מודרנית שמתקיימת בתוך גבולותיו. לעומת זאת תיאורי זוועה, שדים, רוחות ודקדוקי הלכות מעוררים בעיקר אי־נחת ועל כן נוטים להתעלם מהם או להדחיק אותם. המפלצתי, המאיים, המכוער, ומעורר הבעתה – נעלמו כולם תחת מסך ורוד ונעים לעין ולחיך. גם בהנחה שזוהי נטייה לגיטימית לחלוטין, מגמה זו בעייתית משתי סיבות. ראשית, הסלקטיביות יוצרת תמונה שגויה של הזוהר ושל תפישת עולמם של יוצריו (יהיו מי שיהיו). שנית, התמקדות בחלקים ה’מוארים’ בלבד, פירושה התעלמות מן הצדדים האפלים שאכן קיימים באישיות ובמציאות. כפי שנטען בדאואיזם, אי אפשר לו ל’יאנג’ לא ‘יין’, ובאותה מידה, אין קיום ל’ארוס’ בלא ‘תנטוס’, ליופי ללא הכיעור וגם ל’זוהר’ ללא ‘אופל’.
ערכתי קודם השוואה בין הזוהר לבין ‘הקומדיה האלוהית’ של דנטה. השוואה זו רלוונטית לא רק בנוגע לשאלת מחבר היצירה והתקדשותה, אלא גם בנוגע לתוכן. ה’קומדיה’ מכילה שלושה חלקים: התופת, כור־המצרף והעדן. בעוד ה’עדן’ מלא תיאורים מלאי אור והדר שאין כמותם של הקדושים הנוצרים שזכו לישב במחיצתו של אלוהים, כך ב’תופת’ מתוארים בפרטי פרטים העונשים הנוראיים והקשים של החוטאים והכופרים שנידונו לסבל נצחי בגיהנום. והנה, מעניינת העובדה שדווקא ה’תופת’ נתפרסם ונתחבב על קוראי ה’קומדיה’ יותר מן ‘העדן’. הגרוטסטקה, תיאורי הייסורים והעינויים נגעו יותר בליבם של יוצרים וציירים וזכו לתיאורים פלסטיים של גדולי האמנות החזותית. הסיבה לכך איננה גלומה באיכויותיו הספרותיות העדיפות של ‘התופת’ אלא בכך שדווקא תיאורים קשים אלו נגעו בעולמם של הקוראים. בתקופות אחרות משלנו, בימי הביניים ובזמן הבארוק והרנסנס, תפישת העולם אפשרה כנראה הרבה יותר מגע עם האפל, הקשה והגרוסטקי. באופן אישי אני רואה בכך תפישה הוליסטית יותר של האישיות ושל המציאות. לדעתי גם בעלי הזוהר החזיקו בעמדה זו ומשום כך נמשכו לעסוק בנאצל כמו במגונה ובמפלצתי כמו בנעים והעליז.
יופיו של הזוהר ואיכויותיו נגזרות מכך שבכוחו לתאר את שני הכוחות המתנגשים במישורים קוסמיים, מטאפיזיים, חברתיים ופסיכולוגיים באופן מדויק ומעמיק. אולם, בעוד קטעי זוהר ‘מוארים’ נלמדים היום בבתי מדרש שונים, זוכים לאזכורים בשירה ובאומנות, קטעיו ה’חשוכים’ נעדרים משם כמעט כליל. כנגד מגמה זו, סבור אני כי ראוי ה’אופל’ שב’זוהר’ יזכה יקבל גם הוא מקום בהוראה, באומנות וביצירה, דבר שיעניק לתהליכי הלמידה והיצירה עמקות ומלאות על פני רומנטיות פופולארית וסנטימנטליזם שטחיים ששולטים כיום בתחום.