“המלך בשדה” או “מלך השֵׁדִים” בשדה: על מעשים נוראים שאירעו לאבותינו ביום הכיפורים

עניינו של חודש אלול מהו? יודעים אנו עוד מימי נערותינו, כי חודש אלול הוא הזמן שבו ‘המלך בשדה’. כשם שהמלך העובר עם פמלייתו ממקום למקום נעשה נגיש לעמו, ואפילו אדם זוטר מסוגל ויכול לפגוש בו, כך ממש, בחודש אלול: ‘אין צורך להתאמץ ולערוך הכנות כדי להיפגש עם הקב”ה ולהכתירו כמלך וכאלוקים משום שהוא מצוי יחד עם כל יהודי בשדה (הרבי מלובביץ’). אולם, ההנחה כי ניתן לפגוש את המלך סתם כך ללא הכנה, הנחה אשר נדמה כי נשתקעה כיום עמוק בתרבות החסידית-ציונית-דתית, עד שנתרדדה ונתערטלה כליל מאיזו חרדת קודש שבוודאי אליה נתכוונו יוצריה – לא הייתה בהכרח נחלתם של מקובלי דורות עברו. אותם מקובלים לא הניחו כמובן מאליו כי ימי הרחמים והסליחות הם ימים בהם יש גישה חופשית אל הקודש פנימה. ויותר מכך – לאו דווקא עם ‘המלך’ הם סברו שניתן להיפגש, אלא דווקא עם ישויות אחרות.

אכן, לתפישת ‘המלך בשדה’ יש על מה לסמוך. אין מתאימים מימי אלול, ראש השנה ויום הכיפורים לפעילות רוחנית אינטנסיבית. הגיוני מאוד שאילו יזכה אדם להתגלות – יתרחש הדבר בימים אלו. די להזכיר כי על פי המסורת – ביום הכיפורים קיבל משה רבנו את הלוחות השניים. ידועים במיוחד גם המקרים של ר’ ישמעאל כהן-גדול והבעל שם טוב. על ר’ ישמעאל מסופר שפעם אחת נכנס ‘לפני ולפנים’, וראה את הקב”ה, המכונה אצלו ‘אכתריאל’, יושב בהיכלו על כסא רם ונישא. מפורסמת היא גם עליית הנשמה שערך הבעל שם טוב בראש השנה שנת תק”ז (1747). כפי שמסופר באיגרת ששלח הבעש”ט לגיסו, עלתה נשמתו של הבעש”ט אל העולמות העליונים, עד שהגיעה להיכלו של משיח. כששאל הבעש”ט את המשיח ‘אימתי קאתי מר?’, ענה לו המשיח ‘לכשיפוצו מעינותך חוצה’. לא במקרה גם משפט זה נעשה לסיסמתה של החסידות וקנתה לה שביתה גם במחוזות עממיים בהחלט.

אולם, כנגד מגמה זו ברצוני להציג כיוון שונה ונשכח לחלוטין. לפי כיוון זה – הימים הנוראים הם בהחלט המועד המושלם למפגש עם ישויות עליונות והשגת סודות התורה. אך לקראת פגישות אלו יש לקיים הכנות קדחתניות, ועוד – שלא עם הקב”ה או אחד ממלאכיו-שרפיו נפגשים החכמים, אלא דווקא עם ישויות אימתניות ומאיימות: השטן בעצמו או לכל הפחות מלך השדים.

הדוגמה הראשונה לקוחה מקטע מרתק ביותר שנכתב ככל הנראה על ידי ראשונים המקובלים בצרפת במאה ה-12. הקטע נקרא ‘סדרי דשימושא רבא’, ומכיוון שבמאה ה-19 זיהו אותו בטעות כמדרש, הוא זכה להיכנס ולהיכלל אפילו בפרויקט השו”ת. בקטע, הכתוב ארמית משובשת במקצת, מתואר טקס שלם שנערך בליל יום הכיפורים. לא כל איש יכול היה לקחת בו חלק. הכניסה הותרה אך ורק לזקנים וחכמים, בני חמישים שנים ומעלה, אשר התענו חמישה עשר יום ברציפות ואף התנזרו במשך שלושים יום מיחסי מין. כחלק מן ההכנות, צויר מבעוד יום על האדמה עיגול בקוטר חמש אמות. על קלף מעור איל שנשטף עשר פעמים בשמן זית זך נכתבו שמותיהם של שדים שונים. במרכז העיגול נכתב השם ‘שֵׁדִיאֵל’ – שמו של מלך השדים בכבודו ובעצמו (ואולי שמו שַׁדַּי-אֵל?). במרכז העיגול הונחו סימני קטורת ועשבים ריחניים שונים שהועלו באש והפיצו ריחות משכרים. בתום הכנות אלו, בליל יום הכיפורים עצמו:

עומד הזקן הגדול ואיש המעשים, עטוף בטלית של צמר בתוך העיגול, ושאר הזקנים סחור סחור העיגול, עטופים בטליתות כותנה. והזקן עומד בתוך העיגול (לאחר) שרחץ את ראשו בשמן זית, והקלף שכתובים בו השמות הקדושים ביד ימינו מעל ראשו. ובאמצע הלילה של ליל יום הכיפורים, בא ‘שֵׁדִיאֵל’ בעל כורחו עם מאה ואחד גברים פורחים באוויר ואפיהם ניצוצות אש. והסופר הגדול ששמו ‘יפיפירון’ מביא (ספר) כתוב וחתום לידיו של ‘שֵׁדִיאֵל’ המלך, ובו כתובים כל סודות הרקיע ששולט על האוויר – ומודיע אותם לזקנים.

כפי שהעיר יפה גרשם שלום, המעניין ביותר בתיאור פנטסטי זה הוא שמלך השדים נתפש דווקא כדמות חיובית: הוא איננו מאיים על איש, אלא אדרבה, מגלה לזקנים את סודות התורה, אולי סוג של ג’יני נחמד. בכל מקרה, נמצאו למדים כי יום הכיפורים הוא זמן למפגש עם מלך השדים ולאו דווקא עם ‘המלך בשדה’, וכי הכנות קשות והגבלות חמורות על המורשים להשתתף בטקס הם ערובה להצלחתו. באותו הקשר יש להוסיף כי אנו מכירים תפילות ותחינות שאמרו המקובלים במאה ה-13 בליל יום הכיפורים, אשר תכליתן היא בקשה להשיג את סודות התורה מפי מלאכים ושרפים. בנוסף, לפי אחת הדעות, קטע זה היה אחד המקורות למעמד ה’אדרא זוטא’, המעמד שבו על פי הזוהר נסתלק ר’ שמעון בר יוחאי לישיבה של מעלה. רמזים שונים מלמדים כי תאריך האידרא היה יום הכיפורים. וכמו ב’סדרי דשימושא רבא’ – גם באידרא מסופר כי נתאספו זקנים וחכמים בתוך עיגול (אידרא=גורן!) וזכו לשמוע את סודות התורה מפיו של רשב”י. אמנם באידרא זוטא אין מפגש עם שדים וב’סדרי דשימושא רבא’ הזקנים יוצאים מן הטקס בריאים ושלמים, אך הדמיון בהחלט מעורר מחשבה. ואגב, מתוך הנחה כי אכן יש קשר בין ‘אידרא זוטא’ ליום הכיפורים, נפוץ המנהג לקוראה לאחר סיום התפילה בליל החג.

מפגש נוסף, הפעם עם השטן, או ה’ס”מ’, התרחש בעיר פאדובה שבצפון איטליה, בעיצומה של תפילת מוסף של יום הכיפורים, שנת ת”צ (1730). כשלוש שנים קודם לכן, בחודש סיון תפ”ז (1727), זכה ר’ משה חיים לוצאטו הצעיר לראשונה להתגלותם של מלאכים ונשמות צדיקים שמסרו לו סודות תורה (הסברא כי מדובר על מלאך ‘מגיד’ בודד שגויה!). מאז אותו אירוע, המשיכו כוחות אלו לפעול בנפשו של רמח”ל. כתוצאה מכך, הוא אסף סביבו חבורה של מקובלים שלקחו על עצמם את המשימה להביא את המשיח. תקופה ארוכה עמלו המקובלים לייחד ייחודים, לתקן תיקונים, לחבר תפילות וספרים בקבלה. בכל אופן, על פי מסורת חסידית שיש לה רמזים גם בכתבי רמח”ל ותלמידיו, בפסח תפ”ט, כחצי שנה לפני יום הכיפורים המדובר, ביקש הרמח”ל לאסוף עשרה אנשים ‘לעבוד במסירת נפש ממש עבור כלל ישראל’. הוא מסר להם ‘כוונות וייחודים’, וביקש להתמיד בהם עד חג השבועות. בחג השבועות ביקש להמשיך בכך עד ט”ו באב, ובט”ו באב קבע את המועד האחרון לראש השנה. כשהגיע ראש השנה ונתפלאו התלמידים, הרגיע אותם בכך שיתמידו בעבודתם עד יום הכיפורים, שכן ‘אם תעשו ותגמרו הסדר הזה גם כן, אז אקוה להשם יתברך שיביא משיח צדקנו’.

בערב יום הכיפורים, ציווה רמח”ל על תלמידיו שלא יצאו מבית המדרש לכל אורך היום, שכן, ‘אם יצא אחד מכם החוצה ביום כיפור אז תבוטל כל העבודה’. התלמידים הנרגשים התפללו בדבקות ובהתלהבות והתכוננו בלב מלא תקווה לבוא הגאולה. בעודם מתפללים תפילת מוסף החלה רוח פרצים עזה לנשב ברחבי העיר האיטלקית, עד שנשברו בתים מרוב עוצמתה. לאחר התפילה פשט רמח”ל את הקיטל שלו ויצא החוצה. כשחזר פקד על תלמידיו לחדול מייד מכל הכוונות והייחודים שנתן להם, שאילולי כן יכניסו עצמם בסכנה גדולה. התנהגותו התמוהה של רמח”ל הובילה לתחושות קשות בין תלמידיו שתהו לעצמם שמא נמצא פסול כלשהו בעבודתם הרוחנית, ואשר בגללה פסק רמח”ל לחדול ממנה רגע אחד לפני השיא. לבסוף, אזר אומץ אחד התלמידים ושאל את רמח”ל לפשר העניין. על פי המסופר, רמח”ל פנה אל תלמידיו, הרגיע אותם ואמר שאכן הם תיקנו את תיקוניהם על הצד הטוב ביותר. אולם, הסיבה שבגללה השתבשה התכנית להחשת הגאולה הייתה אחרת לחלוטין:

תדעו שביום הכיפורים נעשה רעש בכל העולמות, שהיום יתגלה משיח לישראל. וכשנודע זה להס”מ [לסמאל או ‘סיטרא דמסאבותא’] חרד מאד ובא לפני הבית דין של מעלה ושאל אותם: “מה זאת שפתאום נולד הדבר של ביאת המשיח?”, ואמרו לו איך שאני ואתם עשינו סדר עבודה הצריך לזה כל ימי הקיץ ונתקבלה תפלתינו ועבודותינו ולא יועיל לך כלום, ומשיח יתגלה בעולם לגאול את ישראל. וטען הס”מ [סמאל] שיתקיים מאמר חז”ל שישאר [מעם ישראל] “רק אחד בעיר ושניים במשפחה”. ואמרו לו הבית דין של מעלה [שי]ש לו רשות לתבוע זה, רק הברירה בידי הרב רבי משה חיים: שבאם ירצה שיבא משיח אפילו על זה האופן אז יהיה כן רק להודיע לו על זה. כי באם ירצה להתעקש שדוקא יבא משיח עכשיו אזי לא ישארו [מעם ישראל] רק “אחד בעיר ושנים במשפחה”. ועוד קודם תפלת מוסף קרא אותי [את רמח”ל] הס”מ [סמאל] ולא רציתי להפסיק. רק אחר מוסף יצאתי חוץ ומסר לי הס”מ [סמאל] זה הענין והחלטתי תיכף לבטל כל הענין, כי לא רציתי בשום אופן שאני אהיה הגורם שיבא משיח בזה האופן שישארו רק אחד בעיר ושנים במשפחה. על כן בִּטלתי בעצמי כל הענין. אבל לא חס וחלילה שהיה איזה פגם בעבודתכם.

אם כן, אף סמאל בעצמו נאלץ להיכנע בפני תפילותיהם ועבודת התיקון האינטנסיבית של מקובלי פאדובה. כל שנותר לו לטעון בפני בית הדין של מעלה היא הבקשה כי בתמורה לבואו של המשיח – יורשה לו לצאת למסע טבח אחרון ביהודים. כששמע זאת רמח”ל, חס על בני עמו וביטל בעצמו ברגע האחרון את התכנית שעמלו עליה הוא ותלמידיו יותר מחצי שנה. מלבד ההכרעה הערכית החשובה שערך רמח”ל, סיפור מופלא זה חוזר ועוסק באותם נושאים שהזכרתי קודם: יום הכיפורים הוא זמן אידיאלי למפגש עם כוחות שמיימים והשגת מטרות רוחניות, לקראת מפגש או השגת מטרות שכאלה יש להתכונן חודשים ארוכים, ובעיקר העובדה כי בסופו של דבר לא עם הקב”ה נפגש הרמח”ל אלא דווקא עם השטן. יש להוסיף כי הניסיון להביא את הגואל תוך מגע עם כוחות הטומאה איננו ייחודי לרמח”ל. אנו מכירים סיפורים מקבילים על מקובלים נוספים שפעלו בדרך דומה (אך על כך בפעם אחרת).

************

מה בעצם אומר כל זה ומדוע קטעים אלו חשובים בעיני? החיים הדתיים מתחלקים לשני חלקים מרכזיים: מיתוסים וריטואלים. מיתוסים הם הסיפורים שמלמדים אותנו על העולם, וגם עומדים ביסודם של טקסים מסוימים שאנו מבצעים (למען האמת השאלה מורכבת יותר, אך אינני רוצה להיכנס כאן לשאלה האנתרופולוגית המרתקת העוסקת בדינמיקה שבין השניים). כך לדוגמה: אנו שובתים בשבת מפני שהקב”ה שבת בשבת בראשית. באותה מידה אנו חוגגים את פסח מפני שבני ישראל יצאו ממצרים, ואפילו יש שקוראים את ה’אידרא זוטא’ מפני שהיא התקיימה ביום הכיפורים. בכל מקרה – החוויה שאותה חווה האדם הדתי בעת ביצוע טקס או מצווה קשורים באופן הדוק לאופיו של המיתוס שעומד מאחוריהם. משום כך, אופיו הקדום ואפילו המדומיין של חג או של טקס משפיעים באופן ישיר על האופן שבו הוא נתפש, מורגש ומוחש בנפשו של המאמין בן זמננו. כמו רבים בוודאי, אני חש כי רבים מן החגים או המצוות שאנו מקיימים איבדו הרבה מטעמם. לעיתים קרובות הסיבה לכך היא שכהה כוחו של המיתוס העומד ברקע הריטואלים שלנו לעורר את הנפש. מיתוסים שטחיים או בנאליים כבר אינם משפיעים עלינו כמו בעבר. זהו בעיני המקרה של ‘המלך בשדה’. אדם שגדל על רעיון זה והתבגר ממנו – עשוי לחוש ממנו ריחוק ואפילו מיאוס. הדבר נכון גם על תפישת יום הכיפורים או ראש השנה כיום דין שבו הקב”ה שופט אותנו, רעיון המוכר לנו עוד מגן הילדים.

הפתרון בעיני, כמי שמעוניין הן להמשיך לקיים את הריטואלים היהודיים, והן בכך שהם יעוררו את נפשו – היא להכיר באופן מתמיד מיתוסים חדשים, מיתוסים שיש בכוחם לשוות אווירה שונה לחלוטין לחג או לטקס. יש לציין שאין חובה להאמין בסיפורים כמות שהם, מה שחשוב הוא שהם יתקיימו בתודעה בזמן קיום המצווה או יום הצום. במידה רבה זהו כוחה של ספרות הקבלה. המקובלים הצליחו לספר סיפורים רבים המלווים את לוח השנה היהודי ואופפים את הטקסים באווירה ובטעם שלא נודעו קודם לכן. אני סבור כי לאור הקטעים שהבאתי, חוויות יום הכיפורים עשויה להיות שונה לחלוטין. שוב אין מדובר על יום דין ואף לא יום אהבה ושמחה בבחינת ‘המלך בשדה’, כפי שמורגל בפיהם של כותבים רבים. במקום זאת, זהו יום שבהכנה מתאימה יש בו פוטנציאל עצום למפגש עם כוחות שמיימיים, חלקם אימתניים ומעוררי בעתה, ובאותה מידה גם יום שייחודו בכך שסודות התורה מתגלים בו. אני מאמין כי מחשבה על יום הכיפורים כיום מפגש לא עם הקב”ה אלא עם סמאל, או כיום שבו ניתן להשיג תובנות רוחניות מפיהם של מלאכים או שדים – משנה לחלוטין את מהותו של יום. בעולם שבו ניפוץ מיתוסים היא מטרה מקודשת, אני מציע לאמץ מתוך זהירות ביקורתית מיתוסים חדשים-ישנים ולהפרות בכך את החוויה הדתית והאנושית.

(הערה אחרונה: ברשימה זו, יותר מתמיד, אני חב את תודתי למורי בקבלה, אלו שבין החיים ואלו שבעולם האמת. אשמח להגיד דבר בשם אומרו ולהפנות את המעוניינים למאמריהם של גרשם שלום, יהודה ליבס ויהונתן גארב שבהם נדפסו ונידונו המקורות שהזכרתי כאן)