אחת לזמן מה, מהדהד במרחבי השיח הדתי המתחדש קולו של פלוני או אלמוני, המבקש לחשוף ולבאר מחדש את מהותה הנסתרת או הנשכחת ‘האמתית’ של היהדות. דוגמה נאה לדבר, באה לפני קוראי מוסף ‘שבת’ של מקור ראשון בגיליון החג האחרון (שבועות תשע”ט), שבו נדפס ראיון שערך אליישיב רייכנר עם אבישי אילת. הראיון התמקד בתכנית לימוד תנ”ך שהקים המרואיין וכן בספרו החדש שבו מוצגת עמדתו לגבי מהותה של היהדות: ‘לעשות צדקה ומשפט’. מלבד כמה הערות קצרות, אין בכוונתי להתפלמס ישירות עם עצם טענותיו של אילת, על אף שלטעמי ראוי להתנגד להן מבחינות פילוסופיות, פנומנולוגיות היסטוריות ואתיות. במקום זאת, ברצוני להתייחס באופן כללי יותר לדיונים מסוג זה: תחילה אעיר הערות ביקורתיות על הנחות המוצא המאפשרות לטיעונים מסוג להתקיים בסביבה אינטלקטואלית רצינית, ולאחר מכן אציע בקצרה מסגרת דיון ומושגים חלופיים שנראים בעיני ראויים יותר.
אימרה שגורה בשיח מדעי היהדות האקדמי ובבתי מדרש פלורליסטים למיניהם, טוענת שכל משוואה שצידה האחד מכיל את הצירוף ‘היהדות היא’ – שגויה בהכרח, וממילא סימן השוויון שבין שני אגפיה בטל מאליו. השימוש במושג ‘יהדות’ כשם עצם, נעשה לרוב על מנת לתאר מערכת ערכים ואמונות מסוימים שניתן להגדירם ולהציגם בצורה קוהרנטית. אף על פי שנעשה שימוש במושג בצורה זו (פחות או יותר), כבר על ידי כותבים נוכרים בעולם העתיק ובספרי מקבים, השימוש בו התעצם מאז המאה התשע-עשרה, החל במלומדי ‘חכמת ישראל’ בגרמניה ומשם חלחל גם לחוגים האורתודוכסיים ביותר. כתוצאה מתהליכי המודרניזציה והנאורות הידועים לכל: הפיכת היהודים לאזרחים שווי זכויות במדינות אירופה ובמקביל תהליכי חילון מואצים שעברו על החברה היהודית פנימה, נזקקו היהודים יותר מאי פעם להגדרה עצמית על סמך מערכות ערכים מסוג זה. קודם לכן, אם בכלל נעשה שימוש ב’יהדות’ כמושג, הוראתו התייחסה בדרך כלל להתנהגותם ואורחות חייהם של היהודים כקבוצה אתנית נבדלת בתוך החברה הכללית. רק לאחר שהפכו לאזרחים מן השורה (לפחות בכוח אם לא בפועל), הם נזקקו להגדרה עצמית על סמך מערכת ערכים מכוננת.
מכיוון שליהדות, ככל דת, ישנם ביטויים היסטוריים ופנומנולוגיים, בטרם באים להגדירה או לעמוד על מהותה הפנימית יש להכיר את סך חלקיה. העובדה שזרמים או פרטים אחדים בתוכה אינם מתיישבים עם תיאוריה כלשהי בדבר מהותה הכללית, אינם מוכיחים סטייה או שיבוש, אלא מלמדים על קוצר ידיו של התיאורטיקן להקיף את כלל הפרטים. עצם זה שההיסטוריה היהודית מתאפיינת בזרמים, קבוצות וכיתות בעלי צורות התנהגות ואידיאולוגיות חלוקות, אשר זיהו עצמן כיהודיות וחבריהן השתייכו אליה גנטית ואתנית, שומטת את הרגליים תחת הניסיון לעמוד על יסוד אחד ויחיד המשמש להן נקודת מוצא, מבלי ליפול לאנכרוניזם או להסתתר מאחורי מסך של בערות. בניגוד לערכים ואמונות, הגדרות סוציולוגיות של קבוצות חברתיות על סמך התנהגותן או המוצא האתני של חבריהן אינן נפגמות אם מתברר שיש בהתנהגות זו אלמנטים סותרים או לא קוהרנטיים, הקבוצות פשוט ישנן. לפיכך, סמי מכאן כל הגדרה מהותנית המוציאה אל מחוץ לגדר קבוצות של יהודים שגילמו בחייהם ערכים המהווים סתירה ביחס אליה.
יש לי תחושה כי בניסיון להגדיר את היהדות כמהות ערכית, מובלעת הנחה נוספת והיא שלתופעות כמו דתות ישנן מהויות טהורות, שניתן לגזור לאחור, לנפות ולברר על ידי ניתוחם של המקורות העומדים לרשותו של החוקר או הלומד. אף כי הנחות אלו זו שימשו ביצירת שיטתם של פילוסופים ואנשי הגות מן המעלה הראשונה (דוגמה מובהקת לדבר ב’דת התבונה ממקורות היהדות’ של הרמן כהן), הגישות הדומיננטיות כיום בחקר הדתות דוחות אפשרויות אלו על הסף.
טענה בדבר טהרתה של דת או תרבות נבחנת על ידי חוקרי הדתות באמצעות המושג ‘סינקריטיזם’. מושג זה שימש בעבר את חוקרי הדתות לתיאור שילוב או ערבוב יסודות שמקורם בשתי מסורות דתיות נבדלות או יותר. לפי השקפת החוקרים שבחנו דתות על פי אמת מידה זו, ישנן בעולם דתות ‘טהורות’, ולעומתן דתות שחל בהם תהליך של ‘זיהום תרבותי’ שהוביל ליצירתם של יצורי כלאיים על ידי התכתן של שתי דתות או תרבויות זו בזו. כך לדוגמה, עיסוק נוצרי בקבלה בתקופת הרנסנס או התנצרות אימפריות אפריקאיות ומתוך כך היווצרותן של דתות פגנו-נוצריות, הוגדרו בעבר כמקרים שעונים על מושג הסינקרטיזם. אלא שכל הבקיא בהיסטוריה של הדתות והתרבויות בעולם, יודע שכל תופעה תרבותית נוצרה בעצמה ממיזוגם של יסודות שונים וקדומים לה. להלכה ולמעשה כמעט שלא ניתן להצביע על תופעה שהיא ‘טהורה’. ואכן מודים חוקרי הדתות המודרניים שאין לראות בשילובן של יהדות ונצרות או פגניזם אפריקני ונצרות תופעות שהןסינקרטיות יותר מאשר כל אחת מהמסורות הבסיסיות, שכן כל אחת מהן נוצרה בעבר ממקורות שונים עד שהפכה ברבות השנים למסורת לכידה יותר.
לאור זה, ההנחה שניתן ‘לגזור אחורה’ את מהותה הפנימית של דת כלשהי, נתקלת בשתי הבעיות שהוזכרו עד כאן: הניסיון לזיהוי ובירור המהות הייחודית הטהורה הנכונה רק לה, נבלם אל מול חומת הסינקרטיזם הכפוי על כלל התופעות; ואילו רוחבן הפנומנולוגי ומשכן ההיסטורי של התופעות הם אלמנטים המתנגדים בעקשנות למחיקת גורמים או ערכים שהשפיעו עמוקות על מחשבתם ואורח חייהם של קבוצות ויחידים, תוך סיווגם כשגויים או לא רלוונטיים. יש לסכם בלית ברירה, שיותר משמלמד ניסיון כלשהו להגדיר את טיבה של תופעה רחבה על מהותה, מלמד הוא על נטיות ליבו האישיות והחלקיות של בעל השיטה. לעניינינו אגב, ייחודיותה (אך לא בהכרח מהותה) של היהדות התנ”כית ביחס לדתות המזרח הקדום, מתבטאת במונותיאיזם הטהרני שלה ולא בשאיפה לחברה צודקת, כפי שטענו יחזקאל קויפמן ואחרים. ויש לציין שגם עמדה חשובה זו מוטלת היום בספק.
בשל הבעיות העולות מן השיח המהותני על היהדות, כזה הרואה בה מערכת ערכים ואמונות קונקרטיים, נכון יהיה בעיני לערוך בו שינוי מסוים. אני מקווה בכך לקרבו במשהו לסגנון הדיון המקובל כמעט בכל במה אינטלקטואלית מזה שנות דור בהקשרים אחרים.
את המילה ‘יהדות’ כשם עצם יחיד יש לגנוז ובמקומה להשתמש בצורת הרבים ‘יהדויות’, לציון מגוון הזרמים שהתקיימו בה מאז קבוצות ימי בית שני – פרושים, צדוקים ואיסיים ועד החלוקות העכשוויות. אם בכל זאת ייעשה שימוש בשם העצם, ראוי שיוצמד אליו תדיר תואר נלווה: ‘יהדות-רבנית’, ‘יהדות רפורמית’ וכן על דרך זו.
כל ניסיון לאיתור או ניסוח מהותה האחת של היהדות מתוך מקורות, אותנטיים וחד משמעיים ככל שיהיו, מתעלם באופן הכרחי מעמדות חלופיות שיהודים בכל הדורות החזיקו בהן, ואשר היו כוח מניע בחייהם. גם אם ‘יוכח’ לדוגמה, כי תפישות מיסטיות מסוימות הינן סטייה ממהותה המקורית של היהדות, יהיה זה בלתי סביר לטעון כי תנועות המונים כמו חסידות מזרח אירופה אינן תופעות יהודיות או ‘שגיאות היסטוריות’; חוסר רגישות משווע כלפי קרבנות מסעי הצלב שמסרו נפשם על אמונת הייחוד יהיה לטעון, כי למעשה העדיפו למות בשל הבנה מוטעית של דתם; שלילה של אלפי חיבורים שעוסקים בקיום מצוות שבין אדם למקום ולא לדוגמה בצדק חברתי, נשמעת לפחות לדעתי רדוקטיבית עד אבסורדום.
לאור הגיוון העצום המתגלה מתוך היכרות עם ההיסטוריה היהודית, על מנת שהמשוואה ‘היהדות היא’ תהיה תקפה, יש להעמיד לאחר סימן את השוויון את המילים ‘מה שיהודים עושים וחושבים’, או אולי ‘מה שעושים וחושבים יהודים מתוך תודעה דתית’, להוציא פעילות יומיומית או כלכלית. אך לרבות כמובן את התנועה השבתאית, המחתרת היהודית, הפגנות חסידי סאטמר נגד הציונות ופעילות תג מחיר. על סמך התובנה כי ליהדות אין מהות פנימית ולא כל שכן אחת, ניתן עדיין יהיה לטעון למרכזיותם של עקרונות או ערכים מסוימים על פני אחרים. זאת על סמך מקורות הגותיים מספקים או תיעוד היסטורי המוכיח שאכן יהודים עשו עקרונות אלו עיקר וחיו לאורם. צורת ביטוי מרוככת שכזו, העוסקת ב’נושאי ליבה’ במקום ב’מהויות’, תאפשר לדעתי לדיון הציבורי בסוגיה להפוך מדויק ומעמיק יותר. לא די יהיה להצביע על עיקרון ועל התבטאויותיו השונות, מתוך הנחה שרירותית שהוא נעלה על עקרונות מתחרים או עיקרון יחיד. כן תידרש הוכחה שהוא מרכזי ומשמעותי יותר על סמך המקורות ההגותיים ועל סמך האופן שבו נתפש על ידי קבוצות יהודיות רחבות ככל האפשר במשך תקופות זמן ארוכות. מלאכה זו כיוונה אמפירי יותר מאשר תיאורטי ועל כן עשויה להיות מורכבת ופעמים רבות סיזיפית. אבל כמדומני רק על בסיסה ניתן לטעון דבר מה באופן רציני. נקל לאדם לאתר עיקרון או ערך שהוא חש עמו זהות אידאולוגית ולנשאו מעל שאר הפרטים כעיקרון כולל ומאגד, יותר מאשר לשקול בזהירות את כלל הפרטים במקורות ובגילויים ההיסטורי. עצימת העיניים מן הרבגוניות של הקיום היהודי שהיא פשוט עובדה בעבר הרחוק והקרוב, מייצרת מסדרון צר של חלופות רעיוניות ותרבויות להוגה או הלומד המעוניין ללקט לעצמו חופנים ממסורת הדורות ולעצב על ידה את עולמו הוא.